מנחם, התינוק שאף אחד לא אהב

אבשלום אליצור
שישי 23 לאוגוסט | 5 דקות קריאה

מחשבות פסיכואנליטיות לתשעה באב

הקשיבו קודם לארמית.

עובדָא הוֵה בחד יהודאי דהוה קָאִים רַדִי. גַעַת תוֹרתֵיה קוּמוֹי. עבר חד ערביי ושמע קַלָה. אמר ליה: בר יודאי! בר יודאי! שרֵי תורך ושרי קנקנך, דהא חריב בית מקדשא. גַעַת זמן תניינוּת. אמר ליה: בר יודאי! בר יודאי! קטור תוריך וקטור קנקניך, דהא יָלֵיד מלכא משיחא. אמר ליה: מה שמיה? מנחם. אמר ליה: ומה שמיה דאבוי? אמר ליה: חזקיה. אמר ליה: מִן הֵן הוא? אמר ליה: מן בירת מלכא דבית לחם יהודה. אזל זַבִּין תורוֹי וזבין קנקנוי, ואיתעבֵיד זַבִּין לבֵדין למיינוּקא, והַוֵה עַיֵיל קרִייה ונפּקא קרייה עד דעַל לההוא קרתא. והַויִין כָּל נַשיָיא זַבָּנָן ואימָה דמנחם לא זבנה. שמע קַלָן דנשייא אמרין: אִימֵיה דמנחם, אִימֵיה דמנחם, אַיתִיי זוּבּנִין לִבְרֵך. אמרה: בָּעיָיא אנָא מִיחַנקוּנֵיה סַנאֵיהוֹן דישראל, דִביוֹמָא דְאִיתיָלִיד אִיחרוּב בית מוּקָדשָא! אמר לֵיה: רחִיצַיא אַנָן דִברַגלֵיה חַרֵיב וברגליה מתבָּנֵיי. אמרה ליה: לֵית לי פּרִיטִין. אמר ליה: והוא מה איכפת ליה? אַיתֵיי זוּבּנִין ליה, אִין לֵית קוּמֵך יומא דִין בָּתר יומִין אנא אַתֵי ונֵסֵיב. בתר יומין עָאל לההיא קרתא. אמר לה מהו מִיְינוּקא עָבִיד? אמרה ליה: מִן שָעתָא דְחַמיתנַי אתוּן רוּחין ועִלעוּלֵי וחַטפִינֵיה מן יָדָיי (ירושלמי ברכות ב 4).

(מעשה היה ביהודי אחד שהיה חורש. געתה פרתו לפניו. עבר ערבי אחד ושמע קולה. אמר לו: יהודי! יהודי! התר פרתך והתר מחרשתך, שהנה חרב בית המקדש. געתה שנית. אמר לו הערבי: יהודי! יהודי! קשור פרתך וקשור מחרשתך, שהנה שנולד מלך המשיח. אמר לו: מה שמו? [אמר לו:] מנחם. אמר לו: ומה שם אביו? אמר לו: חזקיה. אמר לו: מהיכן הוא? אמר לו: מעיר המלך ש[ב]בית-לחם יהודה. הלך ומכר פרתו ומכר מחרשתו, ונעשה מוכר בגדים לילדים. והיה נכנס ליישוב ויוצא מיישוב עד שהגיע לאותה עיר. והיו כל הנשים קונות ואמו של מנחם לא קנתה. שמע את קול הנשים אומרות: אמו של מנחם! אמו של מנחם! בואי קני לבנך. אמרה: רוצה אני [הלוואי] שייחנקו שונאי ישראל, שביום שנולד חרב בית המקדש! אמר לה: בטוח אני שביומו [יום לידתו] נחרב וביומו [יום לידתו] ייבנה. אמרה לו: אין לי כסף. אמר לה: והוא [אני] מה איכפת לו [לי]? בואי קני לו, אם אין לפנייך [לך] היום, בעוד [כמה] ימים אבוא ואקח. כעבור ימים נכנס לאותה עיר. אמר לה: מה עשה [קרה עם] התינוק? אמרה לו: מאותה שעה שראיתני באו רוחות וסערות וחטפוהו מידיי.)

הנה הפרט הראשון המזדקר בסיפור על המשיח: איפה אבא? האגדה נוקבת בשם האב אבל הוא נעדר לחלוטין. הכינוי "אמו של מנחם" רומז כי אמו, שאפילו שמה אינו נמסר, היא אלמנה ולכן אינה קרויה כנהוג "אשת חזקיה." במאמר שפרסמתי לפני שנים רבות בכתב-העת "שיחות" התעכבתי הרבה על מוטיב היעדר האב בחיי מרבית הנביאים או חווית התייתמות זמן קצר לפני חווית ההתגלות הראשונה. אבל שמו של אב נעדר זה אינו יכול להיות מקרי. חזקיהו/יחזקיהו היה מלך יהודה בין המאות השמינית והשביעית לפנה"ס. בימיו נפלה שומרון, אבדה ממלכת ישראל וגלו עשרת השבטים. המקרא מתאר אותו כאיש רב-פעלים, חופר נקבת השילוח הידועה, מתקן דתי וכובש. כאשר חלה ניבא עליו ישעיהו כי ימות, אבל המלך התפלל והצליח להעביר את רוע הגזירה. באגדות חז"ל הוא מתואר כמי שנמנע מרצון מהולדת ילדים כיוון שחשש ללדת חוטאים. מדרש אחר מספר כי לבסוף נולדו לו שני בנים. פעם כשנשא אותם על כתפיו החלו להתבדח על ראש אביהם, אם הוא ראוי לבשל עליו דגים או לשמש לעבודה זרה. האב הטיח את שני הפעוטות בקרקע. אחד נהרג אבל השני שרד וגדל להיות חוטא גדול יותר, הוא המלך מנשה. אבל האגדה הרלוונטית ביותר היא זו: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג" (סנהדרין צ"ד1). זה אם כן מקור שמו של אבי המשיח כמה מאות שנים מאוחר יותר: מלך שהוא עצמו כמעט היה משיח, ערירי מבחירה או רוצח בניו.

אבל היתמות היא לא בעייתו הגדולה של מנחם הקטן. הוא סובל מהזנחה נוראה, אם לא מהתעללות ממש. אמו שרויה בדיכאון, מן הסתם על מות בעלה, ובבירור אינה אוהבת את בנה: "הלוואי שייחנקו שונאי ישראל" הוא לשון נקייה המוכרת עד היום בעדות רבות בישראל, כשאם כועסת מטיחה בבנה גידוף כמו "שימותו הגויים!" כדי להימנע מלקלל את הילד. האם בפשטות מאחלת לבנה שימות. היא מאשימה אותו בחורבן בית המקדש, ואולי במות אביו – עוד עובדה ידועה אצל תינוקות שנולדו ללא אב.

והאיש הבא מרחוק לראותו? שלא כמו האמגושים המלומדים באגדה הנוצרית, הוא איכר אלמוני ששמע במקרה על אסון עמו ועל התקווה החדשה שהפציעה, וזאת דווקא מפי גוי, שפיענח אותה מקריאת בהמה – תיאור מאוד לא מחמיא של היהודים באותה עת.

ועוד דבר מוזר: האלמוני הזה הולך סחור-סחור, מופיע כמוכר בגדי ילדים בכל מיני יישובים עד הגיעו לעיר אליה כיוון אותו הערבי, וגם שם הוא מחפש את מבוקשו בזהירות מופלגת. מדוע לא הלך היישר אל אותה עיר לשאול היכן בית מנחם בן חזקיה? האם ידע שאם התינוק אינה מודעת לזהותו של בנה? האם חשש להזיק לו?

נגד זעמה של האם נגד בנה, כאילו הוא אחראי לחורבן, מנסה האיש לשכנעה שההיפך הוא הנכון, שהילד בא כמענה לאסון. היא מתרצה לקנות לו בגדים, אבל כעבור זמן קצר היא מספרת לו בלאקוניות כי קללתה התקיימה והרוחות חטפו את הילד.

כאן מסתיימת האגדה בפתאומיות. עם ישראל אינו יודע על הדרמה הקצרה של לידת המשיח ומותו, ולולא הערבי האלמוני ששמע את געיית הפרה לא היה יודע עליה איש. אפילו גיבור הסיפור, ששמע את הבשורה, מתבלט בפאסיביות שלו. הוא לא ראה את הילד מעולם, לא שיחק אתו ולא ניסה לעשות למענו יותר מאשר לנדב לו בגדים, ואפילו איננו יודעים מה הייתה תגובתו על מות הילד.

הדמות הראשונה שההשוואה מתבקשת אליה היא זו של המשיח הנוצרי. גם בחייו בולט היעדרו של האב הארצי, יוסף. גם ישוע יורד לעולם חוטא שאינו ראוי לו, והוא נלקח בידי אביו שבשמים לכפר על חטאי האנושות, וגם הוא אמור לשוב לתחייה ולגאול אותה. אבל כאן מסתיים הדמיון. לישוע יש אם אוהבת ותלמידים מסורים. המשיח של ישראל נותר ילד אלמוני דחוי, אפילו שנוא, ללא פנים וללא קול. מה אומר הסיפור הזה על יוצריו? על חז"ל והשקפת עולמם?

נזכרתי בו אתמול. שני שרי ממשלה העניקו פרס לפורנוגרף נאצי בשם הרב יצחק גינצבורג הקורא לרצח ערבים. באותן שעות ממש הובא לקבורה, לקול שירה חרישית, נער יפהפה ומלא אהבה, שלימד ילדים במחנה עולים באתיופיה, ונרצח בהיותו לבוש כחייל צה"ל. שמו מכוון לבית-המקדש שחרב. הכירורג שניסה לשוא להציל את חייו היה ד"ר עבד חלאילה. כצפוי הבטיח ראש הממשלה לבנות עוד התנחלויות כמענה. ה' נתן וה' לקח, ועוד ייתן וייקח, ה' יקום דמו, ודמנו, ודמם, ועוד מעגל דמים יוצא לדרך. היה שלום דביר. איני שומע געיית פרה ואין ערבי שיבאר אותה.וכן



תגובות:


עוד דפים של אבשלום אליצור:

لمكافحة الانتحار 2
1 למאי 10 דקות קריאה
استقبال ربيع عام 2011
1 למאי 2 דקות קריאה

ועוד כותבים:

כל הזכויות מורשות Copyleft 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת