שניאור ליפסון

אבשלום אליצור
רביעי 21 לאוגוסט | 5 דקות קריאה

תשמע, אמר יום אחד הזקן בטלפון. ככה תמיד הוא היה מתחיל בלי "הלו" או "בוקר טוב" אלא ישר לעניין. הייתי היום בקופת-חולים ברחוב ש. בן ציון והרופא אמר שיש לי דפיקות לב ושלח אותי למיון ורק עכשיו חזרתי הביתה. השארתי את האופניים שלי נעולים על הגדר של המרפאה. הנה מספר המנעול, לך תביא אותם למכון.

הלב אני מבין עוד דופק? התעניין הצעיר.

הלב, אמר הזקן, אמרתי לרופאים שהוא רוקד ואלס, שלושה צעדים קצרים ואחד ארוך. ולהמחשה זמזם מנגינה וגם שיר של שלונסקי או אלתרמן על הלב.

כשהלך הצעיר לאורך רחוב הרצל ופנה בש. בן ציון דאג קצת לזקן, אבל כשעלה על אופניו ונסע חזרה למכון וייצמן הציפה אותו תחושת אהבה ותודה אין-קץ. כבר שמונה שנים הם מכירים. הזקן מינה אותו ל"יועץ," תפקיד השמור במכון וייצמן רק למדענים שזו משרתם השנייה, והוא עדיין לא היה אפילו דוקטור. הם נקשרו מהר זה בזה. הזקן היה כבר מזמן אחרי גיל פרישה אבל כיוון שהיה חתן פרס ישראל ובעברו שימש כמנהל המדעי של המכון הורשה להמשיך להחזיק במשרד ולעסוק במחקר. הוא תמיד היה דברן, כך העידו חבריו, ובזקנתו אהב לשקוע בשיחות על כל נושא שבעולם. הצעיר אהב באותם ימים לשמוע בעיקר את עצמו אבל למד להקשיב לזקן וברבות הימים למד ממנו דבר או שנים ולפעמים אפילו היה מחקה בבלי-דעת את דיבורו. מן הון להון התחיל להרגיש עצמו בבית ואף לפרסם מאמרים שעליהם היה כתוב שם המכון כמוסד אליו הוא משתייך. המזכיר המדעי, פקיד נרגן ומר-נפש, השתולל מזעם וכתב אינספור מכתבי תלונה לזקן ולראשי הפקולטה. אה-בה-מה גמגם הצעיר לא ידעתי שאסור וכו' אבל מדי פעם המשיך במנהג הנלוז והעורכים ושופטי המאמרים מיהרו לעבור לדום כשראו אפיליאציה אקדמית כל כך יוקרתית, במיוחד כשהיו אלה מאמרים בפסיכולוגיה ופילוסופיה שלא היה להם שום קשר לפקולטה בה עבד. הזקן סבל בשקט את התעלולים ועקב בהנאה אחר הדרך בה הרחיב הצעיר את אחיזתו במוסד האליטיסטי ואף הוזמן לתת קורסים לתלמידי תארים מתקדמים. כשהוציא הצעיר ספר קטן באוניברסיטה המשודרת בשם "זמן ותודעה" ושם לו על השולחן שאל הזקן למה לא הוסיף הקדשה. תסתכל בעמוד הראשון יא חתיאר, גיחך הצעיר, רק אז ראה הזקן את ההקדשה המודפסת בגוף הספר ליום הולדתו השמונים ואמר יפה עכשיו נקרא לראות אם זה טוב גם חוץ מההתחנפות.

שבע שנים נוספות עברו. אינספור תרשימים צוירו ונמחקו על הלוח ומאות ספלי קפה שחור נשתו עם עוגיות יבשות. כרטיס הביקור של מלאך המוות נשאר על השולחן בלי הודעה מחייבת. תרופות להסדרת קצב הלב עשו את שלהן ומדי פעם שכנע הצעיר את הזקן להצטרף אליו לטיול אחה"צ בשבילים הקסומים של המכון. אל תתעסקו אתי נבלות אמר בלבו לפרופסורים שהציצו בהם בגניבה, יש לי חבר בחלונות הגבוהים.

תשמע, אמר הזקן בוקר אחד כשישבו במשרדו, אני חי כבר הרבה שנים וראיתי את המוות לא פעם בפלמ"ח ובעוד מקומות ואני לא פוחד ממנו. אחרי ניתוח הסרטן במעי הגס לפני הרבה שנים הייתי הולך כל שנה לביקורת ולא היו מוצאים כלום אז לבסוף נמאס לי מזה שכל שנה הרופא מכניס לי אצבע לתחת ואומר שהכל בסדר אז שנה שעברה דילגתי על זה ועכשיו אומרים לי שהוא חזר והגיע לריאה וחוששים שאולי לכבד.

בוא'נה אמר הצעיר בלבו, הבן-אלף הולך להחזיר ציוד. הוא ניסה לרגע לדמיין את החיים בלי הזקן והפסיק מיד. הוא גם זכר שהזקן לא מתמודד טוב עם דמעות של גברים והתאפק.

תשמע, אמר בסוף לזקן. אנחנו חברים הרבה שנים ואתה עשית לי הרבה טובות ולמדתי ממך הרבה וכו', הכל טוב ויפה. אבל שיהיה לך ברור: אם אתה מתפגר זה סוף החברות שלנו כן? חלאס, לא מדבר אתך יותר.

ההה צחק הזקן צחוק קצת חלול. בוא נשתה קפה.

הוא הלך לעולמו אחרי חצי שנה. אם לא הסיפור עם האצבע של הדוקטור היה בוודאי צולח בקלות את התשעים. בנו הצעיר שהיה גם רופא עבר לגור בבית הוריו שם טיפל בו באנסתזיה ומשככי כאבים עד שהא.ק.ג. הוציא קו ישר. הצעיר לא הלך להלוויה.

היה קשה בהתחלה, אפילו קצת עד היום בקטעים של הליכה במקומות בהם נהגו ללכת יחד. פעם התעורר באמצע הלילה מתייפח בקול, מחלום על הזקן שרק את חלקו האחרון זכר אבל זה היה דווקא חלק מצחיק. מאז הוא נזכר בו מדי פעם בדקירת-לב פתאומית, כשיוצא מאמר חדש שלו או ניבוי ניסיוני שלו שמתאמת באיזו מעבדה, או כשהוא נזכר בריח הסוודר הישן של הזקן ובוויכוחים ביניהם שהגיעו להרמת קול רק כי היה נהנה לשמוע את הזקן מגחך "שה משיגנע, שריי נישט," ופעם גם כשהתינוקת השמיעה חידוד מוזר על זרימת המים דווקא כשעברו ליד בניין פרלמן.

פה ושם גם השלים פרטים אשר בתמימותו לא ידע על חברו, כגון שהספרנית הרווקה שהייתה באה לפעמים לחדרו לא בדיוק באה ללימוד משניות. בזיכרון עולות עתה שלוש התמונות שהיו תלויות בחדרו: עמוס דה-שליט שנפטר צעיר, אהרון קציר שנרצח בליל הדמים בלוד, וחתן פרס נובל מנפרד אייגן שהיה חברו ולימים התיידד גם עם הצעיר. את אהרון קציר שנא הזקן גם לאחר מותו בגלל איזה חשבון ישן וגם את אחיו אפרים שנעשה לימים נשיא המדינה. השניים האלה, היה רוטן ומוסיף דברים שהשתיקה יפה להם. כן הוא לא היה מלאך, ידע לשמור טינה ולרכל ולספר בדיחות גסות ופה ושם בוודאי גם גיחך על תמימותו של הצעיר. אבל הוא היה היה חכם ומלומד ונועז ונדיב, חומל ומצחיק ושימש לצעיר חבר ומורה ואבא וגם פסיכולוג שריפא הרבה פצעים וחסכי ילדות רק בכך שהיה שם.

הרבה שנים עברו. שניים מתלמידיו של הזקן קיבלו נובל על עבודות שעשו אתו. ה"צעיר" כבר הספיק להבריז גם הוא מפגישה עם מלאך המוות וגם שיערו כבר שיבה וגם הוא גידל תלמידים לתפארת והוא נהנה לראות מדי פעם פרופסור כרסתן ולהיזכר שגם זה היה פעם סטודנט שלו. מאז ההרצאות בווייצמן שאותן נתן בקול רועד מהתרגשות כבר מצא עצמו מרצה בכל פינות כדור הארץ בחברת נובליסטים ולנאום בכיכרות ולהמטיר גידופים על ראש הממשלה ושריו, ומזמן הפסיק להתרגש. הוא מתרפק על האבא האקדמי האחר, זה שנתן לו את הדוקטורט ועדיין בריא וצלול ומלא חיים טפו-טפו-טפו אינשאללה עוד יקבור הרבה רופאים. צריך להגיד תודה על הכל.

אבל מייל קצר שהשיג אותו בארצות הצפון ערער את שלוותו ועכשיו הוא מתרגש כי מחרתיים הוא צריך לדבר כולה חמש דקות. מכון וייצמן מקיימים את הרצאת הזיכרון לפרופ' שניאור ליפסון (1914-2001) וביקשו ממנו לשאת דברי פתיחה.
 



תגובות:


עוד דפים של אבשלום אליצור:

ועוד כותבים:

כל הזכויות מורשות Copyleft 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת