ישעיהו ליבוביץ, 25 שנה בלעדיו

אבשלום אליצור
רביעי 21 לאוגוסט | 4 דקות קריאה

מעולם לא קראתי לו בשמו הפרטי – זה כמובן לא היה הולם – אבל אפילו לא "פרופ' ליבוביץ" כפי שנהגו כולם. "אדוני" הייתה תמיד צורת פנייתי אליו, כמו במילה הגרמנית הישנה "מייסטר" לאמן או מלומד דגול. זאת כי פעם שמעתי אותו מבטא בהטעמה חגיגית את התואר "אדוננו הרמב"ם." יש לי יסוד להאמין שהוא נהנה לשמוע כבוד זה מופנה במופגן גם כלפיו.

התכתבנו מעט, ונפגשנו יותר בשני המשרדים שהיו לו בקמפוסים של גבעת רם והר הצופים. הוויכוחים גלשו לא אחת להרמות קול מצדו בעוד אני שמרתי על יראת-כבוד בלי לוותר על עמדתי. התרברבתי איך מצאתי עצמי נכנס פעמיים לנעליו הענקיות. פעם כשהוזמנתי לתת אחריו את הקורס בפילוסופיה של המדע במכון וייצמן, ופעם כשפרופ' שניאור ליפסון המנוח הזמין אותי להיות העורך המדעי של כרך המילואים של האנציקלופדיה העברית, הזמנה שמיהרתי לנצל לרעה כדי להזמין את עצמי לכתוב בו שני ערכים. סיפרתי לו על המינוי עם אמירת ביקורת: בזמנך כעורך, כשהגעת לערך "חיים," הזמנת ככותב דווקא את הזואולוג השוויצרי אדולף פורטמן, שטען שהרבה צורות חיות אינן מעידות על הסתגלות דארוויניסטית אלא על נטייה של החיים לשלמות צורנית. הייתכן שערך כה חשוב באנציקלופדיה, האמורה לשקף את הדעה המקובלת במדע, יבטא דעת מיעוט כה ויטאליסטית? על פניו עלה חיוך קצת זדוני, כפרחח שנתפס בתעלול: "נהניתי מההעזה שלו," גיחך. ונדמה לי שמאותו רגע ניבט מעיניו יחס פחות מזלזל אל בן-שיחו.

עד היום אני נהנה לחקות אותו. כמו בדיון על בעיית הגוף והנפש כשהיה מתייחס לאפשרות שמכונה תוכל לפענח תמונות: הוא היה פותח בקול שקט בתיאור הפונקציות המכאניות של עיבוד האותות, ואז מעיר לאט "אבל המכונה הזאת..." וללא אזהרה מוקדמת עובר לשאגה: "אינה רואה!!!" סטודנטים מגלגלים עיניים לשמע החיקוי: אוי הוא שוב מתחיל. אבל אפילו זה פחות מצער מהתגובה של בני-הנוער כיום שכבר אין להם מושג מיהו מושא החיקוי. אבל מי ששמע לא ישכח את הקול העולה ויורד, פעם שאגה רועמת ופעם צפצוף שנשמע כיבבה של סבתא נרגנת. היה הפה שהיה ריק משיניים באופן מעורר חמלה, ואיש מן הסתם לא העז לשאול מדוע לא דאג לתותבות (במו עיניי ראיתי את גרטה הטובה מכינה לו כריך מפרוסות חלה). היו הבגדים, כל כך ישנים ותלויים על הגוף הגבוה אבל תמיד נקיים ללא רבב עם עניבה תואמת. הייתה הישיבה המוזרה שדמתה יותר לשכיבה על הכיסא. וכמובן היו העיניים המפורסמות, שממבט קרוב גילו תערובת מהפנטת של חום וירוק, מחליפות מדי רגע הבעות זעף ומרירות בחיוכים מלאי חום או נצנוץ מרושע.

"ועניין זיי התחבטו בו גדולי הפילוסוּפים בכל הדורות." "זיי דבר בעל משמעות פילוסוּפית חשובה ביותייר." זו הייתה עוד אידיוסינקרזה מפורסמת שלו, פילוסוּפיה בשורוק ולא בחולם, מן הסתם מחווה לתעתיק הערבי של גיבורו הרמב"ם. הוא דיבר אנגלית, גרמנית וצרפתית היטב, ובכולן שלט המבטא הלאטבי. בשיחתנו האחרונה הביע את צערו על שלא למד ערבית ולא יכולתי שלא לחייך למחשבה איך הייתה שפה זו נשמעת בפיו.

ועוד זיכרון עליו, לא מחמיא אבל אוהב, ששמעתי מאיש צעיר שבא לדבר אתי לפני שנים רבות מלווה בבן-דודו. לא היה צריך להיות מומחה גדול כדי להבין מיד שבן-שיחי היה סכיזופרן עם אחיזה רופפת מאוד במציאות. בן-הדוד אישר בניד-ראש את השאלה שקפאה בעיניי. אט-אט הפשירה השיחה הנבוכה ואז סיפרו לי השניים איך ביקרו זמן לא רב קודם לכן את מורה הדור מירושלים. הצעיר השמיע את מחשבותיו על התורה ומרגע זה התפתח סיוט: ליבוביץ כעס על עבודת האלילים שבדבריו כאילו היה בוויכוח תיאולוגי עם רב מפורסם ולא עם נפש פגועה, והצעיר הגן על דבריו בלהט עד שנזכר שהוא צריך ללכת לשירותים. בדממה שהשתררה באותו רגע פנה ליבוביץ המזועזע אל בן-הדוד וצפצף במרירות "הרי הוא ח-ו-לֵ-י נ-פ-ש!!!" שלושתנו פרצנו בצחוק בלתי-נשלט למשמע ההארה הפתאומית. המלומד רב-הפנים לא העריך מעולם את הפסיכולוגיה, אבל גם לא הבין בה הרבה.

ענק היה, מואר ומאיר, וכמו כל בן-אנוש היו בו גם צללים, אבל אוי לדור הזה שאפילו צל של ליבוביץ היה יכול להאיר בו כל כך הרבה אפלה.

הייתה לו נוכחות טלוויזיונית אדירה. בקטע זה (https://www.youtube.com/watch… דקה 33 ואילך) הוא מתייחס למחבלת שכרעה ללדת בזמן מעצרה. השב"כ הורה לאזוק אותה גם בזמן הלידה. הוא מזכיר את המעשה בזעם וקורא עליו את הפסוק מירמיהו: "וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם וּכְלִמּוּת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ." בזיכרוני נחרתה מהסרטון ההוא התמונה בה הושיט קדימה את שתי ידיו לתאר את קשירת ידי הטרוריסטית הצעירה בעוד התינוק מגיח לאוויר העולם. במחוות ידיים זו, מעל לעניבה המפורסמת שבחליפת הפרופסור, ראיתי פתאום כל כך הרבה ליבוביצים: ליבוביץ הרופא והביולוג, ליבוביץ האב והסב, ליבוביץ היהודי והפילוסוף. אזל האי גברא דמיסתפינן מיניה, אזל האי גברא דילפינן מיניה.

על האיש הזה נשאתי פעם את הנאום הקצר והמוצלח של חיי. זה היה באביב 1994 ב"בית שמואל" בירושלים. הייתי המנחה באותו ערב בהרצאה שנתן על יהדות ומוסר וכמובן שהתנדבתי להסיעו מביתו. קהל רב נאסף לשמוע את הפרובוקטור הזקן. שנתיים קודם לכן, אחרי סערה שעוררו דבריו, סירב לקבל את פרס ישראל ובכך חסך מבוכה גדולה לוועדת הפרס. ניצלתי פרשה זו כדי להציגו כך:

קהל נכבד,

למרצה שלנו הערב יש תרגיל רטורי, כמעט הייתי אומר דמגוגי, בנוגע לטבע הדמוקרטיה. הוא מצטט את אמרסון שאמר "Good people should not obey the law too well" ואז הוא פונה אל מי שיושב באותו רגע לידו ושואל "איך אתה היית מתרגם את זה?" הבנאדם נפעם מהכבוד שנתן לו ליבוביץ ומציע מיד תרגום, וליבוביץ מחייך בסלחנות ואומר: "כן אבל זה לא בדיוק מעביר את רוח הדברים." כי ליבוביץ הוא אנרכיסט בנשמה אבל דמוקרט מתוך הכרח. בעיניו הדמוקרטיה היא רע הכרחי ברוח דברי חז"ל: הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.

מה אומר לכם גבירותיי ורבותיי, אוי לה למלכות שמתייראת מישעיהו ליבוביץ.



תגובות:


עוד דפים של אבשלום אליצור:

בר-מצווה
1 למאי 3 דקות קריאה
קדיש
1 למאי 7 דקות קריאה

ועוד כותבים:

על מוסר של הורים, שושו
22 לספטמבר 23 דקות קריאה
אנדרואיד, תמר פריש הלביץ 16 לאוקטובר 5 דקות קריאה
כל הזכויות מורשות Copyleft 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת