אורחים

הבלתי יתואר: כיצד הופך חלל לזמן. על עקרון ה מ ס ו י מ ו ת
Author: אהוד כסיף

הבלתי יתואר
מאת אהוד כסיף

הבלתי יתואר.docx
הבלתי יתואר.PDF



פרו-פרולוג

אדריכלים הם קבוצת עלית, עשירה ובעלת כוח אדיר. מקצועם מתבסס על ידע בהנדסה וטכנולוגיה, ומצד שני זו אמנות בממדי ענק, המוצגת לא מתוך מסגרת תמונה או במוזיאון, אלא ממש בולעת אותנו בבניינים בהם אנחנו חיים ועובדים, ובמרחב הציבורי בו היא שולטת. לא אחת מופיע האדריכל גם בתפקיד הוגה-הדעות, מכוח האחריות המופקדת בידיו על הסביבה והחברה בה הוא חי. 

אל אהוד כסיף התוודעתי כששלח אליי כתב-יד של ספר שהוא כותב העוסק בין השאר בטבע הזמן. נשאבתי אל הטקסט החי והפשוט, שפרש את הלמדנות של המחבר בלי לייגע או לשעמם. הגיגול העלה משרד אדריכלים מפורסם המתהדר בפרויקטים גדולים בארץ ובחו"ל. כך גיליתי כי גם אני ובתי "לקוחות" של כסיף, המבלים דרך קבע במתחם הנמל של ת"א שאותו עיצב. הזמנתי אותו להצטרף אלינו לארוחת פסטה בנמל. ליד שולחן הפלסטיק הזעיר הצטופפנו עם איש שקט וקצת ביישן שסיפר איך עיצב את משטח הנמל לפי משחקי ילדותיו ומתוך כבוד לנוף החוף הטבעי שאבד. עבודתו הביאה אותו להתעמק בפילוסופיה ועם השנים הבשילו בו רעיונות משלו לגבי הדיכוטומיה בין הקבוע והיציב לבין הרגעי והייחודי. שאלתי אותו למה לא שילב איורים בעבודתו. חששתי, השיב, שהתוספת הוויזואלית תגרע מהטקסט. תסכימו אתי שזו אמירה מעניינת מצד אדריכל. לכך הצטרפה בקשתו, אחרי שהזמנתי אותו להציג פרק כאן באתר, להקפיד על צורת האות והפסקה כפי שהוא בחר לטקסט. מגבלות עורך האתר אפשרו זאת רק בצורה חלקית ולכן אני מצרף קישור גם לקובץ המקורי.

אז הנה הפרק הראשון לעיונכם. לדעתי הוא ראוי להתפרסם בבמה אקדמית מכובדת ביותר ובו-בזמן להגיע לקהל הרחב ביותר.

הוספתי גם סלפי של המחבר עם לקוחותיו במתחם יצירתו.



הבלתי יתואר

T h e    U n t I t l e d

 

כיצד הופך חלל  לזמן

ע ל  עקרון ה מ ס ו י מ ו ת


אודי כסיף

udi@mkarchitects.com

 

 

הבלתי יתואר

 

מחלל לזמן

 

 

אמר הבודהא:

במחשבותינו אנו יוצרים את העולם.

 

 

פרולוג

הבעיה הארכיטקטונית של היש

עם כל המוזרות וחוסר ההיגיון שבדבר, נדמה לי שאינני מוצא כל סיבה לכך, שאעסוק בשאלות פילוסופיות חובקות-כל כגון מהות החלל, מהות הזמן ומהות היש, ובכל זאת, אני גם משוכנע כמעט מעל לכל ספק, כי אין לי כל ברירה אחרת, דווקא כאדם-אדריכל, אלא לציית לדחף ולצאת למסע קסום ובלתי נמנע זה, לשאלות נצחיות אלו.

ואולי בדיוק כאן טמון סוד העניין בו אני עוסק ועליו התחלתי לדבר כאן - חוסר הרלוונטיות של 'היגיון' לשאלת ה'מה' המתהווה, שהרי מתברר, כי אין להגיון כל נגיעה ל'מה' המובחן;   עלי אומר זאת שוב - תנאי מקדים לכל הבחנה הוא שעליה להיות במצב 'לא הגיוני' - או 'טרום הגיון' - כלומר ההיגיון יכול להתגלות, רק לאחר שאבחין בדבר - ההיגיון מתקיים ופועל רק בדיעבד לכל הבחנה. למי שאינו בטוח למה כוונתי אדגים זאת כאן בדוגמא פשוטה - כאשר אתה מקבל מכה, קודם כל נחווה כאב, רק אחר כך יש הבנה שהרגל נתקלה במקל, או כשאני מרגיש שהתיק שאני נושא קל, זה בא תמיד לפני שאני מבין ששכחתי להכניס לתוכו את המחשב שלי; כל פעולות המחשבה וההיגיון יבואו תמיד אחרי שדבר-מה מובחן.

לכן, היות ולהגיון אין חלק בעצם היווצרות ה'חומר' למחשבה - אותן אבני היסוד של עולמי - הרי שהארכיטקטורה של 'העולם', אותו מעשה הבנייה המורכב של תודעה, אותו מבנה מורכב עד מאוד המכונה 'העולם' והמכיל את כל הקשרים, הידע, המושגים, השפה, המראות, התחושות, החוויות, הזמן, התובנות, הרגשות וכו' מתרחשת על בסיס משהו אחר – משהו נטול הגיון, ובאותה עת - הוא עוצמתי לאין תיאור, בלתי אמצעי, מהפנט, חובק-כל ומטלטל, אמין, מדויק להפליא ומשכנע, אשר אין כל אפשרות להימנע ממנו, או להתעלם ממנו; למעשה, אין כל אפשרות להתקיים בלעדיו - ועל כן הוא כה קשה להבחנה, כל שכן לגדרו ולהגדירו.

זהו מסע שלעולם לא יסתיים, מסע אל עבר מקור היווצרות הדברים; אל תכונת-כל-התכונות המקיימות והמזינות את התודעה; זהו מסע אל הסנה הבוער, אל המקום בו האונטולוגי, האפיסטמולוגי והתיאולוגי יוצאים אל דרכיהן השונות, אל המקום ממנו מתחיל הכל, כמו המסע אל הרגע הזה.

 

במהותם, הדברים אינם המשתנים, אלא, שבכל יום, אנו רואים אותם אחרת. אם כן, הדברים אינם משתנים, אלא במהותם.

 

אודי      אפריל 2015

 

 

 


 

תקציר

חיבור זה עוסק בחקר תכונת המסוימות.  

אולם, בהיות תכונה זו, כפי שיתברר לנו, תנאי להתקיימותו של כל 'יש' ובסיס לכל 'ידיעה', מתברר מיד, כי לא ניתן לעסוק בחקר תכונת-על זו, מבלי לברר תחילה היכן היא מתגלה, דהיינו, מהו החלל בתוכו היא מופיעה, ומהו זה, המאפשר לה להאיר עצמה אלינו ובכך מאפשר לנו להבחין בה ולדעת אותה.

וכך, מבלי שנתכוונה לכך מלכתחילה, צומחת החקירה ומוצאת עצמה קוראת תיגר, לכאורה, על תפישת החלל-זמן המקובלת, זו הכורכת יחדיו חלל וזמן; ועם זאת, עם היותה כופרת, כביכול, בתפישה הרווחת, התפישה המובאת כאן נטועה וצומחת מתובנות מוצקות ועתיקות-יומין, אשר נֵהגו ונכתבו עוד בעבר הרחוק, ואשר עודן עומדות לפנינו, כך נדמה, כטבע - כמילים הנחשפות לאור מתוך דפי ספר, כמו נראות בפעם הראשונה.  האור, אמנם, אותו האור - אך הראייה - תמיד אחרת  ועל כן תמיד משתנה.

~

החקירה המובאת כאן בארבעה פרקים, מתחילה בחלקה הראשון בשאלת הרקע לכל דבר מתקיים - היא שאלת המקום, דהיינו - שאלת מהות החלל בו 'דבר' יכול להתהוות ולהתקיים.

במהלך ראשון נבין מדוע המקום ונקודת הייחוס לכל שאלה, נושא ו'דבר' - חייבים להיות ההווה ולהתקיים רק בו.  נבאר לעצמנו מהו ההווה ומהו העכשיו והאם הם זהים, או דומים, וכך נמשיך ונברר האם בכלל ההווה הוא זמן.  כך, נגיע בחקירה זו למסקנה הנראית כבלתי נמנעת, כי ההווה איננו זמן, אף איננו מרכיב בזמן ואף לא חלק מהזמן, וכי ההווה איננו אלא החלל בו הזמן יכול להתהוות;  ההווה המוצע כאן, כהמשך למקורות המובאים כאן,  הינו חלל ההיתכנות הטהור, אשר בחללו ה'מה' וה'יש' יתכנו - כלומר אפשריים, ועל כן  יכולים להתהוות ולהתקיים. אל חלל-הווה זה הם נמצאים תמיד ביחס כלשהו, עליו נדבר בהמשך.

שלב אחרי שלב, תוך בחינת קאנונים פילוסופיים העוסקים בשאלת החלל והזמן, נעבור בין מושגים אלו והתפישות השונות שנקשרו בהם לאורך המחשבה הפילוסופית אודות ההווה והזמן, ונגלה מדוע, בניגוד לתפישה הגורסת, כי ההווה הינו חלק מציר הזמן, אולי נופתע לגלות (שוב וביתר חדות) כי ההווה הינו למעשה חלל; וכחלל, ההווה הוא נצחי, קבוע, בלתי משתנה, מהווה רקע ותנאי היתכנות ההכרחי לכל התהוות אפשרית ואף להיתכנות עצמה, או בפשטות - אין חלל מעבר לו.

בפרק השני וכהמשך למסקנה בלתי נמנעת זו, החקירה בוחנת את מהות הזמן המתקיים בחלל ההווה הקבוע, זה הבלתי-משתנה, תוך שהיא בוחנת עמדות שונות ומאמצת את העמדה האריסטוטלית והקאנטיאנית, בדבר היות הזמן 'ספירת הדברים', 'אופן הסתכלות' ופרי 'הכוח המדמה' האנושי - דהיינו, תפישה הרואה בזמן 'נרטיב' ו'משמעות' באשר היא - ספירה ההופכת לסיפור המסופר על ידי בן האנוש בחלל ההווה הנצחי בו הוא מתקיים.

בפרק השלישי של העבודה ובהמשך לתפישת הזמן המוצעת על ידי אריסטו וקאנט, נתמקד  בחקירה האונטולוגית - בשאלת תכונתו ההכרחית של  'המה המתהווה' בחלל-ההווה, זה ההופך ל'דבר' ומכאן נספר לזמן; אנו נבחן את תכונותיו ההכרחיות להתקיימותו בעולם הזמני - המשמעותי - האנושי. בחלק זה מוצעת תכונת 'המסוימות'- כאותה תכונת יסוד לכל התכונות - המהווה תנאי-ההתגלות וההתקיימות לכל דבר הנתפש על ידי הגוף על תודעתו, ולפיכך יסוד החומר ממנו מתהווה ומתגבש הזמן בתודעתנו, וכל  ידיעה, וכל האמנה באשר היא.

בפרק הרביעי ננוע דרך סדרת התבוננויות על המסוימות ותכונותיה, תוך בחינת יחסה של האמנות בכלל והאדריכלות בפרט למסוימות, נבחן את האמנות כתחום העוסק במהותו בחקירת ובבריאת מסוימות חדשה, וביחסי האמנות עם תכונה זו; בכל ההתבוננויות הללו נעסוק מתוך חקירת התודעה החופשית, חסרת הרצון, המתבוננת ומתוך ניסיון להבחין, ולו לרגע, במהות 'הידיעה' החמקמקה, עליה אנו ניצבים, כביכול.

 

על חמקמקותה זו של הידיעה כותב ז'אק לאקאן:

“When the space of lapsus no longer carries any meaning (or interpretation), then only is one sure that one is in the unconscious. One knows.

But one has only to be aware of the fact to find oneself out-side it. There is no friendship there, in that space that supports this unconscious.

All I can do is tell the truth. No, that isn’t so - I have missed it. There is no truth that, in passing through awareness, does not lie.

But one runs after it all the same.”[1]

 

פתח דבר - רמזי ההווה

 

הדלת נפתחת.

המרצה וכיתת הסמינר מופתעים, כמו לא לקחו אפשרות כזו בחשבון;  בפתח עומד אדם נמוך, חובש כיפה, לובש חלוק עבודה אפור. הוא ניגש שפוף, אם כי נחוש, אל סל האשפה שבפינת החדר להחליף השקית הישנה בחדשה, בעוד המרצה הנבוך, מנסה להשלים את המשפט שקפא בפיו, כי נדמה היה שאיבד לפתע את משמעותו, או שמא חש כנתפס בעת שהיה ממתיק לכיתה סוד כלשהו.

המרצה המדבר על מהותו של הזמן ועל הסתירות הקשורות במדידת הזמן בהווה, עוצר את דבריו, נבוך, מתנצל, וממתין רגע, עד אשר יוצא עובד הניקיון, הדלת נסגרת, והשיחה מתחילה מהמקום בו הופסקה, עקב כניסתו הבלתי צפויה של עובד הניקיון. והנה מופע זה חזר על עצמו כמעט בכל שעור משיעורי הסמינר אודות משמעות והזמן באותו סמסטר, ובכל פעם מחדש, היה המרצה נעצר בחיוך נבוך עד לצאתו של הזר.

מדוע עצר המרצה את דבריו? מדוע השתררה מבוכה בין הנוכחים מהזר שבפתח?

יש בו, בעיסוק בזמן, בהווה ובחלל הקיום - רגישות מסוימת - מעין חשש של 'חילול הקודש'. לא קדושה דתית בהכרח, כי הרי איננו דתיים, כי אם קדושת הקיום - קדושת הזמן, אולי קדושת החיים. לא נושא מומלץ למסיבת קוקטייל, כפי שהתלוצץ פעם פרופ' היוברט דרייפוס מברקלי - 'הנושא קצת מעיק...' - אין מקום לפרהסיה בעיסוק זה, ואין מקום לעסוק בכיכר העיר בשאלות אלו, אלא בחדר הסגור שכל הנוכחים בחרו להיות בו - כלומר, שלא כעובד הניקיון, הם בחרו מרצונם החופשי לעסוק בשאלת הזמן מתוך בחירה החופשי.

אם נשאל עצמנו, מה מקור רגישותו של העיסוק בזמן נבחין, כי למעשה עצם העיסוק בזמן, עוסק, בעל כורחו, באפשרות של היעדרו - דהיינו, אפשרות של העדר הזמן, הלא היא אפשרות של נצח - זה חסר הזמן - הנעדר כל שינוי ובוודאי נעדר חיים; נצח הוא גם העדר חיים - אפשרות החידלון והמוות, והעיסוק במוות, על פי רוב, מרתיע את החיים.

אך, לעומת זאת, האם יתכן כל ניסיון להבנת  מבנה החיים, מבלי המחשבה על היתכנות העדר החיים? בדיוק כשם שלא תתכן הבנת העדר החיים ללא הכרת החיים, הזמניות וההשתנות. האם אלו שני מצבים שונים או צדדים משלימים ובלתי נפרדים של אותו הדבר? האם נוכל להבין את ה'זמן' מבלי להבין את מהות העדר זמן - מבלי להבין את רעיון הנצח? האם נוכל להבין את השלם מבלי להבין את החסר; או את המלא מבלי להכיר את הריק? כיצד יכולים אנו לעסוק 'רק' בחיים ובמשתנה, ללא הרקע (האינסופי) של היעדרם, וללא היתכנות היעדרם?   אם חיים משמעו היות, האין העדר חיים – אי-היות - חייב להיות זה הממשמע את החיים? כיצד אבחין בציפור הנראית עתה עפה בחלוני, אם לא אכיר תחילה את מצב היעדרה, טרם עפה אל תוך היעדר זה, אל תוך תודעתי?

נראה כי עבורנו, מה שאינו יכול להיות נעדר, קשה מאוד לראותו-מתקיים, כפי שלולא הלילה, היה קשה לנו להבין את מהות היום, ועם זאת ולמרות הקושי בדבר, אם ברצוננו להבין את תופעת ההיות והחיים, עלינו להבין את המכלול בתוכם הם מתקיימים והקשרים שביניהם, על אף הקושי בדבר.   כזהו החלל - חלל ההווה - אשר ככל שנוכל להבין, אינו יכול להיות נעדר, ויתכן שמשום כך, נדמה כי גם איננו יכול להיות נראה, אלא כפי שניווכח בהמשך - רק ברמזיו, רמזי ההווה.

 



[1] Jacques Lacan / The Four Fundamental concepts of Psycho Analysis / Preface to the English Edition.



 




*


 
Talkbacks
  reply