בזכות הפרהסיה

על הדרה בֶּר מסוכן לדבר
Author: על הדרה בר מסוכן לדבר

על הדרה בר מסוכן לדבר

על הדרה בֶּר מסוכן לדבר

 

סיפור לא נעים: בעקבות סכסוך-משמורת על בתי נשלחתי אל מומחית מטעם בית-המשפט,  הפסיכולוגית הדרה בר, שהתגלתה כנוכלת.

ספוילר: העלילה לא משהו, פרקים ד'-ה' הם קצת אקדמיים, הטקסט ארכני ובכייני והביבליוגרפיה משעממת  מחץ. אבל בפרק ו' מתברר שלכב' השופט אַיָל באומגרט ולי יש פרט ביוגרפי משותף שהיינו שמחים לוותר עליו, והחל מפרק ט' מופיעה הדרה בר, ואחריה עו"ד צמרת – ומאז אין רגע דל.

ובשורה התחתונה: עוד סיפור של אזרח נורמטיבי שנקלע אל תעשיית אנשי-המקצוע (יוזכרו כמובן בשמותיהם) המתפרנסים מליבוי סכסוכים בין בני-זוג, רק שהפעם נתקל בנציגה אימתנית במיוחד של עולם מושחת זה, וכל כך נבהל עד ש... התיישב אל המקלדת.      

ואם מישהו מהקוראים יידע לא ליפול אל אותו בור, והיה זה שכרי.  

.

 

 

 

לגב' הדרה בֶּר יש מאגר אסוציאציות מעניין מעולם הספרות. בחוות-דעת שכתבה לבית-המשפט לענייני משפחה, עליי ועל טיפולי בבתי (בת שנה ושמונה חודשים כיום), היא משווה אותי לאביו של עמוס עוז כפי שהוא מתואר ב"סיפור על אהבה וחושך" [1]:

עוד נוהג לקרוא לה "גברתי", כינוי שאינו מותאם לתינוקת והזכיר לי את הכינוי האירוני-סרקסטי "הוד מעלתו" שהדביק אביו של עמוס עוז לעמוס הילד. אירוניה וסרקזם אינן גישות מותאמות לתינוקות ואינן במקום.

אבוי כי גם לגב' בֶּר קראתי בעוונותיי "גברתי," אם גם בנימה אחרת, אולי מפני שהאסוציאציות שהתעוררו בי כשראיתיה לראשונה קפצו היישר מבין דפי "האדונית והרוכל":

נסתכלה בו האדונית וחייכה חיוך משונה, של בוז או של ריצוי, או סתם חיוך, שאדם מחייך לו וחברו מפרשו לפי דרכו, ואם אדם תמים הוא הרי הוא מפרשו לטובת עצמו. הרוכל שאדם תמים היה פירש לו שחוק זה ששחקה אותה אשה לטובתו ולהנאתו.[2]

ומיד אודה כי לא זו בלבד שקטונתי מכל קטון לעומת ש"י עגנון, גם ההשוואה אל סיפורו היא נטולת יסוד. כי בעוד הלני שלו היא גויה מסתורית ומצודדת, הדרה בֶּר היא, בלשון המעטה, ההיפך: קשישה גרומה ומדובללת המרבה בלהג ונגיעות, ובוודאי שלא ניסתה לשחוט ולבשל אותי אלא הסתפקה, בפגישתנו הראשונה, בחבטה הגונה בראשי. אם חרף כל אלה, ודלוּת הקריירה שלי כסופר,[3] יגעתי בכתיבת סיפורו של ביש-המזל שנקלע לביתה, הרי זה מפני ש-א) המציאות עולה לפעמים אפילו על ספרות הפנטזיה וההרפתקאות ו-ב) דברי התוכחה של עגנון תופסים כאן באופן מדויק להכאיב:

חכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על פי חכמים גמורים. בתוך כך קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהיגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם. מעתה היאך נותנים החכמים לעולם שיאבד על ידי השוטים והרשעים, אלא שמתוך שהחכמים חכמים ומוסיפים חכמה, כל שנראה להם אתמול כחכמה שלמה רואים אותו היום שאינו חכמה ואינם עומדים על דעתם ואינם תוקעים עצמם לשום דבר מפני החכמה שמוליכה את החכמים מִמַעֲלָה לְמַעֲלָה. לא כן הטיפשים. כל דבר שנתנו בו עיניהם הרי הם מחזיקים בו ואינם מניחים ממנו, שאם יניחו ידיהם ממנו אין להם מה יעשו בעולם. לפיכך כל ימיהם תחבולות ובלבד שיחזיקו את העולם בידיהם.[4]

ולעצם העניין:

א.    הגב' הדרה בֶּר – להלן: "המומחית" – מרח' אהוד 24 בצהלה, היא פסיכולוגית קלינית, אותה ממנים בתי-משפט כמומחית לענייני משפחה.

ב.    במסמך זה אני – להלן: "המוחה" – טוען כי היא רמאית מדופלמת.

כן, זה לא צחוק. זה בוודאי ייגמר רע למישהו בבית-משפט. אתם דואגים לי? אַל. כבר יצאתי למאבקים נגד בעלי סמכות ושררה – ראו בהמשך – אבל זו פעם ראשונה שאני כותב מסמך שאת רובו עליי להסתיר מהציבור. עורך-דין שאתו התייעצתי הזהיר אותי: זו לא רק שאלה של דיבה, וטענת "אמת דיברתי" לא די בה. אתה מפרסם פרטים מתהליך משפטי על משמורת לקטינה, כלומר חושף תהליך שהוא חסוי על פי חוק!

רק לשמע אזהרה זו הבנתי את מקור האומץ ועזות-הפנים של הדרה בר ושכמותה לצחוק לא רק כל הדרך אל הבנק אלא הרבה קודם לכן, היישר בפרצופם של הנפגעים ממעשיהם. המדובר במציאות עגומה בחייהם של אבות פרודים רבים בישראל: אנשי-מקצוע מטעם המדינה למדו לעשות רווחים משימור, ניצול ואף ליבוי של סכסוכי הורות ומשמורת. ומכיוון שמדובר בקטינים שחיסיון משפטי מגן על פרטיותם, מגן החיסיון גם על אנשי-מקצוע אלה. איזה סיכוי יש לאזרח פשוט מול בעל-תפקיד המשתמש לרעה בסמכותו, בעוד בית-המשפט מטיל איפול על מעשיו?

אז זהו שאני לא בדיוק אזרח פשוט, והאמצעים העומדים לרשותי הם קצת יותר מתקדמים מהספריי בו מרוססים על הקירות מספרי הטלפון של "זכויות הגבר במשפחה." מה שאני עושה הוא גם למען אלה שאין להם הכוח, האמצעים ותעצומות-הנפש לעמוד מול טיפוסים שהתחפרו עמוק בתוך מערכת המשפט, לבזות בחסותה את החוק והמשפט.

לכן, מה שאפרסם כאן על הגב' בר הוא החלק שהיא עצמה כבר הואילה בטובה לחשוף. למשל העובדה ששניים מארבעת המפגשים הקצרים בינינו התקיימו ב"גן מאיר" לעיני עוברים-ושבים; למשל דברי רכילות שבחרה לחלוק אתי על מטופלים אחרים ואף על בנה; למשל פרטים הגלויים באינטרנט על הסכסוכים עתירי-הממון במשפחתה בעוד היא פוסקת בחיי משפחות אחרות; למשל פסקי-דין בהם התגלו חוות-הדעת שלה כחסרות-ערך, אם לא גרוע מזה. בהדי לא כבשיה דגוגל, למה לא לך?

אשר לפרטים שנותרו חסויים, הם הועברו, בשתי תלונות מפורטות, לפסיכולוגית הראשית במשרד הבריאות ולוועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. תביעה אזרחית עומדת גם היא על הפרק. צדק ייעשה – וייראה.

ואם יש בכם עוד מי שנפגע ממעשיה של הגב' בר, נא לכתוב אליי. לא מעט עדויות כבר הצטברו ברשותי, ויש מה לעשות.

ובכן נא להכיר:

א.                המומחית

בנייר המכתבים שלה היא מציגה את עצמה כך:

הדרה בר, פסיכולוגית קלינית, מדריכה
רח' אהוד 24 ת"א, 6993624
וכו';

ולגבי הכשרתה היא מציינת

תואר ב.א. בפסיכולוגיה ובפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב 1979,
תואר מ.א. בפסיכולוגיה קלינית, אוניברסיטת תל-אביב 1984,
תואר מומחית בפסיכולוגיה קלינית, משרד הבריאות 1986,
תואר מדריכה בפסיכודיאגנוסטיקה, משרד הבריאות 1993,
תואר מדריכה בפסיכותרפיה, משרד הבריאות 1994,
בוגרת החוג לפסיכותרפיה פסיכואנליטית למתקדמים, המכון הישראלי לפסיכואנליזה, 1997,
וכו';

אבל התמונה לא תהיה שלמה בלי דף הפייסבוק שלה בו היא מפרטת את טעמה המעודן במותגים לאוהבי החיים הטובים:
תכשיטי סליוס,
תכשיטי נטע וולפה,
עינוגי שוקולד אורנת,
אופנת סטורי,
רהיטי תות,
קונצרטים,
וכו'

(לא חברים, אל תחפשו פרטים אלה בדף Hadara Ber בפייסבוק כי היא מחקה אותם לאחר פרסום הדברים כאן, יחד עם כל פרט אחר מלבד שמה. לך תסמוך על אנשים). 

בפתח חוות-הדעת עליי היא מצהירה כחוק:

אני הח"מ, נתבקשתי ע"י כבוד השופטת [...] לתת חוות דעת מקצועית על הנ"ל. הנני נותנת חוות דעתי זאת במקום עדות בבית המשפט, והנני מצהירה בזאת כי ידוע לי היטב שלעניין הוראת החוק הפלילי בדבר עדות שקר בשבועה בבית המשפט, דין חוות דעתי זו, כשהיא חתומה על ידי, כדין עדות בשבועה שנתתי בבית המשפט.

לגזור ולשמור.

ב.                המוחה

אותי, בעל האתר הזה, אתם אולי כבר מכירים. סיפור חיים לא-סביר בלשון המעטה, אבל מתועד היטב, של הצלחות מרהיבות ופאשלות קולוסליות. גם אני מומחה בכמה תחומים – פיזיקה קוונטית, תורת היחסות, פסיכואנליזה, חקר המוח וכו' – ועל כמה מהם נעשיתי פרופסור וזכיתי בכיבודים ידועים. אבל בסיפור זה אני לא מומחה אלא מוחה, שנפל בידי המומחית, שאליה שלח אותי בית המשפט כדי שתפסוק בנושא כאוב, שיתואר להלן.

לפני כן שני דברים שאתם צריכים לדעת עליי:

המוחה עבר טיפולים פסיכולוגיים. מעולם לא עשיתי מזה סוד, להפך: זה אחד ממקורות הכוח שלי בחיים האישיים ובקריירה השנייה שלי כחוקר ומרצה בפסיכולוגיה. הפסיכותרפיה הייתה עבורי תהליך גדילה ולימודים מיום עמדי על דעתי. גדלתי בצל מחלת-נפש קשה של אבא ז"ל, שמדרך-הטבע עוררה חשש מפני תורשה. על כך נוספה עלייה לארץ בגיל שנה בערך, ומצב שגבל בעוני. אימא ז"ל הספיקה לאבד תינוקת לפני שנולדתי, ובצל חוסר תפקודו של אבי שימשתי אח בכור אוהב לשלושת אחיי, ובשנים שאחר כך דוד מעורב מאוד לאחד-עשר ילדיהם. כבר בגיל ההתבגרות פניתי בעצמי אל פסיכולוגית בשירות הציבורי, אותה אני מכיר ומוקיר עד היום, וכעבור שנים, כשנחשבתי לאדם ידוע ומצליח, עברתי כמה טיפולים פרטיים שנמשכו לסירוגין כמה שנים. מובן שלא הכל היה דבש. למשל – וזה מתועד – שניים מהפסיכולוגים שטיפלו בי, שניהם דוקטורים, הגיעו לבסוף לכלא! כשנודע לי על כך מהתקשורת – היה זה למזלי אחרי שהטיפול הסתיים – נוכחתי בצדקת הטענה הרווחת בספרות המקצועית, שמטפל המזניח בעיה בחייו האישיים יזניח אותה גם בחיי המטופל שלו. פרטים פיקנטיים אחרים אולי אספר פעם בהרחבה. כך או כך, מכל הטיפולים האלה הפיק המוחה תועלת העולה על הדוקטורט שלו ומעולם לא ראה סיבה להתבייש בהם או להסתירם.

המוחה הוא דון-קישוט. ניהלתי כמה מאבקים מתוקשרים בימי חיי. שיהיה ברור: אני אדם נחמד בדרך-כלל. ספגתי הרבה עלבונות והתנכלויות, ועל פי רוב זה נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. פשוט: החיים קצרים ומריבות אינן בילוי חביב או בריא. המוחה, אם כן, מחה והמשיך בחייו.

אבל לכלל זה יש יוצא מן הכלל. המוחה קרא יותר מדי ספרי קארל מאי בנעוריו וגם כיום אינו מתאפק להציץ בעלילות וינטו ו"יד הנפץ." לכן גם כיום אינו יכול לעמוד בפני הפיתוי של כוח-פלוס-רוע. "תיזהר, הוא אדם מאוד חזק, עדיף שתשתוק ולא תסתבך אתו" הוא משפט המסוגל להעלות אותו חיש-מהר על פרד צולע, חמוש במקל מטאטא מחודד ומכסה פח-אשפה, כדי להסתער על תחנת-כוח מסדר-הגודל של "רידינג" ומעלה. זה אף פעם לא נגמר טוב – תשאלו את תחנות-הכוח. רשימה חלקית: א) היה פעם שר פנים בשם אלי סוויסה שהתלונן על המוחה במשטרה על שכינה אותו "צורר עולי אתיופיה" מה יצא? איני יודע, תשאלו את הצורר. ב) מִנהל ההגירה של ארה"ב אמר למוחה שמכיוון שנולד באיראן לא יוכל להיכנס למפגש בינלאומי מצומצם על פיזיקה קוונטית שארגן בארצם עד שייעשה עליו תחקיר בטחוני, שכמובן יימשך הרבה אחרי מועד הכנס. אז אמר. המוחה מחה, יצא לתקשורת ועשה לאמריקאים את ביזיון חייהם (כינוס שהוא היה היו"ר שלו, כן?), מה שגרר התערבות של שני סנאטורים ושל שר המדע דאז מתן וילנאי. לבסוף קיבל ויזה לעשר שנים, הלך למפגש בו השתתפו שני חתני פרס נובל, ואת ההרצאות הוציא בספר בהוצאת "שפרינגר" היוקרתית שהוא רב-מכר עד היום,[5] ומאז הוא מקפיד לציין בדרכון את שמו האמצעי הפרסי להזכיר לאמריקאים עם מי יש להם עסק. ג) פרופסורית מבן-גוריון השמיצה את המוחה, במייל עם מכותבים סמויים בתפוצת נאט"ו, על כך שאינו מבדיל, לעניות דעתה (הבאמת מאוד ענייה) בין היפותלמוס והיפוקמפוס. הפעם לא מחה המוחה אלא התיישב אל המקלדת, ואת התוצאה תוכלו לקרוא במאמר באתר זה שעד היום נוהגים סטודנטים של הפרופסורית, הנפגעים מלשונה המשתלחת, להפיץ אותו ביניהם בתחילת כל סמסטר, "לקרר את הלב."

אבל לא אשקר לכם שזה תמיד עובד. כישלון צורב אחד שלי – ל"יד הנפץ" זה לא היה קורה – קשור לתינוק שסבל מהתעללות לפני כעשר שנים. ניסיתי לעשות משהו למענו ונכשלתי. על כך תקראו בהמשך, ונחשו את מי עוד תפגשו שם.

ועכשיו לנושא שלנו. לפני שלוש שנים, כבר אחרי חמישים ובמעמד העגום של רווק לא-צעיר, מצאתי בת-זוג. אושר גדול אבל קצר-ימים: החבילה התפרקה כמעט מיד עם הולדת בתנו, ובת-הזוג חזרה להתגורר עם אימה הבלתי-נפרדת בדירתה הזעירה בתל-אביב. חזרתי להיות רווק אבל אבא. הלך אושר אחד ובא אושר אחר – "ישתבח שמו" כמו שאומרות השכנות ברחוב בו שבתי אל בית ילדותי. מובן שלאושר הזה יש מחיר. האקסית לא ממש הבינה למה אני מתעקש להמשיך ולהיות בקשר עם בתי ואפילו, שומו שמים, לתפקד כאבא שלה. מכאן ממשיך הסיפור הידוע לעייפה והמיותר לחלוטין: משפטים, עורך-דינים, הרבה עוגמת-נפש והרבה-הרבה כסף נזרה לרוח. לא נורא, היה כדאי. צחקוק אחד של החייזרית הקטנה וחובבת התעלולים, נשיקה/נשיכה או דגדוג, ואני מאושר עד הגג. ישתבח שמו, חוזרות ואומרות השכנות ומוחות דמעה. ישתבח.

ג.                האקסית (ברור שלא ארחיב)

בנושא זה תהיינה השפתיים קפוצות ולפעמים נשוכות ממש, כי מדובר, בסופו של יום, באֵם בתי, לא אדם רע למרות העלילות מתחום הפורנוגרפיה והסנאף שהיא ואמה הבלתי-נפרדת טפלו עליי כדי להרחיקני מהתינוקת. פורנוגרפיה?! סנאף?! כן, קורא יקר, ברוך הבא לישראל. סליחה שאני עובר לדבר בלשון זכר כי בנושא זה הופך החוק הישראלי את הגבר לחיה נרדפת, פשוטו כמשמעו. ארחיב על כך בפרק הבא.

ועוד הבדל חשוב להדגיש בין שני הצדדים לסכסוך הזה: שלעומת השקיפות בה התנהלתי כל חיי בכל הנוגע לרקע המשפחתי ולטיפולים שעברתי, האקסית מעולם לא ראתה זנב של פסיכולוג ובכלל כל דיבור על טיפול הוא בעיניה עלבון. וכך, כל מיני פרטים על עצמי שסיפרתי לה בשנות זוגיותנו – ואף אחד מהם לא ממש סוד – מככבים בפקסים יבבניים אל בית המשפט. גם הפק"ס ציטטה אותם בחוות-דעת עילגת שאפילו השופטת לא התאפקה מלכבד בהערה עוקצנית. האקסית, לעומת זאת, יוצאת די נורמאלית מעצם העובדה ששום טיפול לא מכתים את קורות חייה.

זה הרקע למאבק הזה, ההרסני מאין-כמותו לצדדים המעורבים במאבק – הגבר, האישה ומעל לכולם הילדים – בעוד אנשי-המקצוע, מעורכי הדין ומטה, עושים ממנו רווחים אדירים. למרוויחה העיקרית עד עתה קוראים הדרה בר.

ד.                תועבה ושמה חזקת הגיל הרך

בין מדינות המערב ידועה ישראל, לצערנו מזה שנות דור, בשל כמה גילויי טיפשות הייחודיים לה. אלה הן קומבינציות של כל מה שגרוע בשיטות משטר שונות והפוכות, אבל בלי מה שטוב בהן. כזה הוא המום-מלידה בחוק הישראלי הקרוי "חזקת הגיל הרך."[6][7] המדובר בשריד מ"המשפט העברי," כן, זה שהותיר לנו את ייסורי הממזרים והעגונות בעוד חלקים באמת יפים שלו, כמו "לא תסגיר עבד אל אדוניו," נרמסים לעין כל. פונדמנטליזם סלקטיבי זה השאיר לנו את הכלל שהאם תמיד קודמת לאב בזכות על ילדם המשותף.

זוג מתגרש. עצוב, אבל לא סוף העולם. מה עושים עם הילדים? בישראל נתון הגבר לחסדי האישה. אם היא אינה מערימה מכשולים, אפשר לעבור למשמורת משותפת. אבל די בתלונה אחת של האם על "אלימות מילולית" מצד האב בלי כל הוכחה, או בטענה כאילו הוא הוא עלול להזיק לילד, כדי שהאב יצטרך מעתה להוכיח באותות ובמופתים שאין לו אחות. כדי לסבר את האוזן: דמיינו למשל אֵם מובטלת וחסרת-השכלה שזה תינוקה הראשון ובעצם אינה מסוגלת לגדל אפילו חתול, בעוד האב כבר גידל ילדים לתפארת בנישואין קודמים, ובמקצועו הוא, נאמר, רופא ילדים. את החוק בישראל זה ממש לא מעניין: האֵם אמרה שאינה סומכת על האב? יתכבד מעתה ויתרוצץ ולהוכיח את חפותו בין משרדי הפנים והרווחה, "פקידת סעד לסדרי דין," "מתאמת הורית," "מדריכה הורית" ו"סומכת הורית," שלא להזכיר שאר נציגי מדינה, וכמובן עורכי-דין סכסכנים מהמגזר הפרטי, העומדים בתור לקבלת עוד תפקיד. כולם מתפרנסים יפה מכל סכסוך כזה, וכולם מחכים בגלגול עיניים צדקני לרגע בו יאבד האב את השליטה וירים חלילה את קולו על האקסית, או אפילו, שומו שמים, יגדף איזו עובדת סוציאלית שהשתן עלה לה לראש. או-אז תפער שאול פיה תחת הגבר ה"אלים," ה"אובססיבי," ושאר תיוגים על דו"חות ותסקירים בהולים. כל זה בעוד האם – כן, אפילו זו שמעשנת בפומבי ליד הפעוט – השיגה כמה חודשי הרחקה של האב (אבל לא של כספי המזונות שלו!) מחייה וחיי הפעוט, ועם קצת מזל תבוא בינתיים עוד התפרצות או מעידה שלו. אם התיאור הזה נשמע לכם מוגזם, הקשיבו רק לעימותים בין אבות ועובדות סוציאליות אלימות – כן, יש דבר כזה – כפי שהוקלטו לאחרונה.[8][9] רק דמיינו, האבות שביניכם ששפר גורלם לחיות בזוגיות מאושרת, את הטעויות הרגילות שעשיתם מדי-יום בחיי ילדכם, ומה היה קורה לו עמדה חלילה מולכם אקסית נקמנית – ותקבלו מושג על תהומות הטמטום והרוע שביסוד חזקת הגיל הרך בחוק הישראלי. את הביזיון הזה מנסים לבטל, בהצלחה מוגבלת, בר כמה שנים,[10] בעיקר בהסתמך על מיטב המחקרים המדעיים בעולם שכבר הביאו לביטולו כמעט בכל מדינות המערב. 

למזלנו, מעל לחוק הישראלי עומדים כיום חוקי זכויות-האדם של האו"ם, שישראל חברה בו. במעמדה זה היא הרוויחה ביושר סטירת-לחי מהמועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם בג'נבה בדצמבר 2011 שפנתה אליה בעניין אזרחיה הישראליים: בטלו את חזקת הגיל הרך![11] פניה זו באה במענה לתלונה אל מוסדות האו"ם מצד הקואליציה למען הילדים והמשפחה בישראל.[12] שנים-עשר משפטנים נבוכים שוגרו מישראל להשיב בפני המועצה, ורק שם אישרו לראשונה כי מכ-400 המתאבדים בממוצע בישראל מדי שנה, כ-150 מהם הם אבות גרושים או פרודים – מספר מבהיל לא רק בפני עצמו אלא בהשוואה לשיעור המתאבדים בשתי קבוצות הביקורת בגילאים אלה: גברים נשואים ואימהות גרושות. מספר זה יכול להסביר, לפחות בחלקו, את הפער המוזר (300:100 בערך) בין הגברים והנשים בסטטיסטיקת ההתאבדויות השנתית בישראל. אנשי המועצה שמעו באיפוק את הנתונים והסבירו לנציגיה – למה יש לי הרגשה שהם אמרו את זה לאט, כמו למפגרים-מתקדמים? – כי כל עניין "חזקת הגיל הרך" לא ממש מתיישב עם כמה עקרונות-יסוד של האו"ם כמו שוויון וזכויות-אדם, ומוטב לישראל להיפטר ממנו בהקדם.   

כזו הייתה גם המלצתה החד-משמעית של ועדת שניט הזכורה לטוב.[13] אבל המחוקק פועל לאט, ושרת המשפטים דאז הודיעה על כוונתה להגבילו רק עד גיל שנתיים. האינטרסים הבוחשים במחלוקת זו הם רבים, מרבנים שמרנים עד פמיניסטיות לוחמניות, אבל כאמור גם הפרנסה של הרבה אנשי מקצוע היא גורם מרכזי. הא ראיה: גם הסכסוך על בתי, כפי שתראו להלן, הוכיח עצמו כמקור תעסוקה נאה לכמה עובדי ציבור.

ביטולו של החוק, בבוא היום, יבוא מאוחר מדי לעו"ד אלון וולף ז"ל מראשל"צ שהצטרף בערב יום השואה, 28 באפריל 2014, לסטטיסטיקה המבעיתה שצוטטה לעיל והתאבד לאחר שנתיים בהם לא ראה את בתו הקטנה, בגזירת פק"ס ש"טובת הילד" אמורה לעמוד לעיניה. אודה כי זו "טובה" שאני עדיין מתקשה לראות איך אבא בקבר משרת אתה.  

אחרי ולמרות כל הדברים לעיל, חובתי לומר את המובן-מאליו על מקצוע העבודה הסוציאלית והעובדים בו: מלאכת-קודש, קשה וכפוית-טובה, שרוב העוסקים בה מוסרים את נפשם ממש תמורת משכורת רעב, חשיפה לתסכול ואלימות ומחיר כבד בבריאות ובאיכות החיים. תפוח רקוב פה ושם אסור שיכתים את המקצוע כולו, כפי שתראו בהמשך.  

ה.               המקרה המוזר של מגיפת הפדופיליה בישראל 

הפרק הזה פונה אל הקורא בלשון זכר בלבד. מה לעשות, כאן רק האנטומיה היא הקובעת, והיא בהחלט לרעתנו.  

במה נתחיל? נניח ש:

מישהו הולך למשטרה וטוען כי אתה פדופיל, ולא סתם פדופיל, אלא מעדיף דווקא את בתך, שהיא עדיין תינוקת.

מה תעשה המשטרה? כמובן, את מה שחובתה לעשות, ומיד: חקירה מיידית שלך, אפילו בתנאי מעצר, עד לתוצאה חד-משמעית:

א.    או שתימצא אשם, ואז חובה לפעול בדחיפות, ולהרחיק, תיכף ומיד, את בתך ממקור הסכנה (הרי לא יעלה על הדעת שנשאיר אותה אפילו לרגע במחיצת פדופיל, נכון?) ולדאוג שאתה, סוטה מנוול, תקבל את העונש המגיע לך;

ב.    או שלא – ואז ייעצר מי שהעליל עליך, יואשם בעדות שקר ויישלח אחר-כבוד לכלא במקומך, שלא לדבר על הון עתק שישלם לך כפיצויים בהליך אזרחי.

פשוט, נכון? אז לא. לא אם ה"מישהו" הזה הוא מישהי, שהיא במקרה גם האקסית שלך. אז נתחיל מחדש: נניח ש

לא מישהו, היא, האקסית שלך, הולכת למשטרה וטוענת כי אתה פדופיל, ולא סתם פדופיל, אלא מעדיף דווקא את בתך, שהיא עדיין תינוקת.

מה תעשה עכשיו המשטרה? בפשטות: כלום. כל השוטרים בתחנה יודעים כי מאות גרושות בישראל נוקטות מדי שנה בתרגיל מזוהם זה: "הוא מתעלל מינית בילד/ה!" נראה כי הפדופיליה, סטייה מינית נדירה ברוב תרבויות העולם (כ-4% בין גברים על פי מחקר מ-2007), זינקה לממדים של מגיפה בישראל. השוטרים מפהקים/מהנהנים בנימוס ומזמנים אותך לחקירה – וזה הכל. אף אחד לא חושב להרחיק אותך מהילדה אפילו לרגע. הסיכוי שיוגש נגדך כתב-אישום בעקבות תלונה כזאת של האקסית הוא אמנם קלוש – השוטרים לא טיפשים – אבל הסיכוי שהיא תיתבע על תלונת-שווא הוא אפס. וזאת בשל "הנחיה 2.5" המפורסמת של פרקליטות המדינה מ-1993, שנבעה בוודאי מכוונות טובות אבל בפועל היא גורמת לאי-העמדה לדין של נשים המגישות תלונות כזב נגד גברים.

פה ושם חלה הפסקה בהפקרות הזאת. בעל שתבע לדין את גרושתו על עלילת שקר כה לאחרונה ב- - - - - . לפעמים קורה נס והאישה המעלילה היא גם מספיק מטומטמת כדי להיתפס בשקר בוטה במיוחד, ולעתים מצטרף עוד נס ושופט שעלה על השקר מתעצבן עליה. כך קרה לשופט אסף זגורי מבית-המשפט למשפחה בנצרת, שתפס אישה בעלילת-שקר נגד בעלה, ואז קנס אותה ב-5000 ש"ח על מעצר-השווא ועל כך שבעקבות העלילה הוגבלו קשרי האב עם ילדיו. בהאשמות כאלה, העיר כבודו, 

ביהמ"ש נותר בדרך כלל עם שתי גרסאות מנוגדות, ועם מעט מאוד ראיות ישירות (אם בכלל), כאשר בדרך כלל מדובר בעדויות קרובי משפחתם של בעלי הדין. [קשיים אלה] כולאים את ביהמ"ש בין הפטיש לסדן ובלב המוקד של טענות, אינטרסים ומחלוקות קשות להכרעה מבחינה ראייתית אך גם מהותית. מחד גיסא, ביהמ"ש מזדעק כשמועלית טענה של הורה להתעללות של אחד ההורים בילדים. בכך מגשים ביהמ"ש את תפקידו כ"אביהם של ילדים," וזאת הוא עושה בין השאר במתן צווי הגנה כנגד הורים מכים ומתעללים. [...] באותה נשימה כמעט, נדרש ביהמ"ש לזהירות מירבית שעה שהוא מצווה לבחון גם את טענת ההורה ה"מואשם" באלימות, לפיה מדובר בעלילה זדונית שנרקחה כנגדו.


ובקיצור – כן זה נורא מביך אבל אני לא רואה סיבה להתבייש במקום מי שאיבדה את הבושה – גם אני הצטרפתי למועדון. גם אותי מאשימות אקסיתי ואמה הבלתי-נפרדת כי אני מתעלל מינית בבתי (מאז היותה בת ארבעה חודשים) ואפילו זומם להרוג אותה. "הכל כאן פין ופות, פין ופות," כתב פעם ס. יזהר על טקסטים פוסט-מודרניסטיים, ומשפט זה מתאים מאין כמותו לתיאור עולמן של שתי הגברות הללו, שהמילה "בולבול" החוזרת בפניותיהן לביהמ"ש, לצד טענות על אברי-המין של התינוקת, נשמעים כמו הלחנת ה"פין ופות" של יזהר לג'ינגל קצבי.

נחזור אם כן לסיטואציה: האב אינו נחשד אפילו לרגע, אבל גם האם אינה נתבעת על עלילת-שווא. מבחינת המדינה, נראה שזה פשוט מצב אידיאלי. לא רק שרשויות הרווחה אינן ממהרות להכריע בשאלה השולית וחסרת-החשיבות אם מדובר בפדופיליה או בעלילת-שקר, הן עושות הכל כדי שטענה זו תישאר תלויה באוויר. לכן במקרים רבים זה האב, כן, ה"נאשם" עצמו, שצועק ללא הרף: הלו! יש כאן פדופיל! אתם שומעים? פ-ד-ו-פ-י-ל!!! מעצר, מישהו?

אז מה כן עושה המדינה במקרה כזה? פשוט: שפע שיבוצי תפקידים ופרנסה לאנשי-מקצוע. תחילה היא ממנה על האב עובדת סוציאלית כלשהי (כן, תמיד זו אישה), וזו הרי לא השתגעה לבזבז תפקיד כה חשוב בכך שתאמר כבר מההתחלה כי כל עניין הפדופיליה (ליתר דיוק: אינפנטופיליה) הוא בורג-מוח רופף במקרה הטוב, ושקר ציני ובזוי במקרה הפחות טוב. חלילה! היא תזמן את האב לשיחות-נפש עמוקות, תנזוף בו על שהוא נטפל לנושאים שוליים כמו...פדופיליה (באמת למה אתה כל הזמן רוצה שידברו רק עליך יא אגואיסט?), תעשה ביקורי-פתע בביתו וכו' – הכל כדי לסלול את הדרך לשורה של עוד "אנשי-מקצוע" שכבר הסתדרו בתור ליד הדלת. אז נא להכיר את התור ליד הדלת שלי: 

א.    הפק"ס (פקידת סדרי דין) תקווה מלכה, שמונתה עליי מטעם אגף הרווחה בעיריית ת"א, עו"ס נקמנית שמאבקה בי נסב סביב כוונתה למנות לי "מלווה" או "סומכת" מטעמה, שתבוא לביתי לרחובות מתל-אביב, ואני כמובן אצטרך לשלם על נסיעותיה וזמנה." זה לא יהיה זול," אמרה לי, "משהו כמו 500 ש"ח לביקור – מה לעשות, ילדים זה עסק יקר." טוב, במקרה הזה זה עלה לה ביוקר.   

ב.    ד"ר נעמי כהן, פסיכולוגית קלינית, סבתא חביבה על גבול הסניליות, שאל הקליניקה שלה (עוד וילה כמובן, הפעם בגבעת-שמואל) אצטרך ללכת לסדרת פגישות (350 ש"ח לשעה) רק כדי לגלות בכל פעם כי היא הספיקה לשכוח את מה שנאמר בפגישה הקודמת. גם היא תככב בהמשך הסיפור כגיבורה – טוב, גיבורה כי אני, איך לומר, אכריח אותה להיות גיבורה, אבל גם זה משהו.

ג.     וכמובן לא נשכח את עורכי-הדין. אם אחד הצדדים (במקרה שלי: האקסית) לא הסכים ללכת לגישור, נגזר על רבבות שקלים לזרום אל שני משרדי עו"דים אשר ילבו את הסכסוך ככל יכולתם. כאן, לפחות, המקרה שלי יותר טוב. זו המייצגת אותי היא בוודאי הטובה בארץ, ולו רק מפני שבעברה הייתה היא עצמה שופטת בבית המשפט לענייני משפחה, ובכלל אישה שעמדה בתלאות בל-ייאמנו. לא אחת ספגתי נזיפות ממנה מעליבות עד שהתאפקתי לא לכנות אותה "כבודה." ליחס הזה אני חייב את האיפוק והריסון שלמדתי לסגל במהלך המאבק המיותר הזה. אבל בא-כוח הצד השני, עו"ד אור אריה, הוא יצור מאוס במיוחד: כל האשמה של מרשתו, אפילו המטורללת ביותר, עוברת אצלו מיד למגילות-פקס לבית-המשפט, עם אינספור ציטוטי תקדימים טרחניים ונורא לא-רלוונטיים, והרבה הדגשות וסימני קריאה. "ממש כך!" היא הפואנטה החביבה עליו, בעיקר לטיעונים האוויליים ביותר. את פרטי החשבון שהוא מגיש למרשתו על כל הפרוצדורות הללו אפשר רק לדמיין.

ו.                המקרה המוזר של השופט באומגרט

הנחיה 2.5, זו הפוטרת מעונש נשים המעלילות על עבירות מין, נוסחה בידי פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל (גילוי נאות: חטפתי ממנה פעם צעקות אחרי שניסיתי להסביר לה למה כב' השופט שמגר נזף בה על טיפולה של המדינה במבקשי-עלייה מאתיופיה). לימים נעשתה הגב' ארבל עצמה שופטת בבית המשפט העליון. מה שתקראו עכשיו נשמע לקוח מעולם הדימיון. למרבה הצער, הוא לא.

בשנת 2004 הגיש עו"ד צעיר ומצטיין, שכבר כיהן כרשם בבית המשפט, את מועמדותו לכהונת שופט. חוות-הדעת עליו היו מצויינות ודרכו אל הכס נראתה סלולה. והנה, יומיים לפני ישיבת הוועדה לבחירת שופטים, קפץ מישהו ונפנף בתלונה שהגישה למשטרה גרושתו של המועמד, לפיה, בין השאר, ניגב את ילדו במגבת אחרי הבריכה, ואז... נגע באבר-המין שלו.

טוב תירגעו. במקרה הזה שפר גורלו של ה"נאשם." הקולגות-לשעבר מלשכת עורכי-הדין נחלצו לעזרה, וגם שופטים שאצלם למד והתמחה הוסיפו מלים חמות, וכמובן הודגשה העובדה שסכסוך המשמורת הסתיים דווקא לטובתו, דהיינו: רשויות הרווחה הואילו להאמין לו שאין לו עניין מיוחד בבולבול של בנו הקטן, ואף התירו לו ברוב חסדן להיות בקשר אתו. כך הוסר המכשול מעל דרכו של אַיָל באומגרט, כיום שופט בבית-משפט השלום בעירי רחובות.

אה כן, שכחתי פרט אחד, קטן: האקסית המעלילה הייתה זוהר ארבל, בתה של ... אכן, כב' השופטת עדנה ארבל.

מסקנה: הנחיה 2.5 של אמא ארבל הצילה את בתה ממה שכבר קבע משפט התורה בדיני עדים זוממים: לשבת בכלא בדיוק אותו מספר שנות מאסר שהיה חוטף כב' השופט באומגרט לו נמצא חלילה אשם.

ז.                 הערכת מסוגלות הורית

הערכת יכולתו של אדם להיות הורה היא מבחן גורלי, ומטבע הדברים גם שנוי-במחלוקת בשל יכולתו לשבור את לבו, אם לא גרוע מזה, של מי שלא נמצא כשיר להיות אב/אם. לא ייפלא על כן שמרכיב אחד חשוב עולה בכל הדרישות לעריכת מבחן זה: מבדקים פסיכודיאגנוסטיים, שעם כל היותם ארוכים, יקרים ואפילו שנויים במחלוקת, נותנים ערובה כלשהי להתבוננות מקצועית של יותר ממומחה אחד. הספרות בנושא זה רחבה מאוד, גם בעברית,[xiv] [xv] [xvi] והדרישה למבחנים סטנדרטיים מהווה בה קונצנזוס.

ח.                מרכז הקשר: לא מה שחשבתם

פה תתכוננו להפתעה. שמעתם בוודאי טענות חמורות על המרכזים בהם ניתנת אפשרות לאנשים שמישהו (בדרך-כלל מישהי) ערער על מסוגלותם ההורית לפגוש תחת השגחה את ילדיהם. גם אני מצאתי עצמי במקום כזה לאחר שהפק"ס הציעה אותו, למרות שלא הייתי חייב. קרוב לשנה התנהלו פגישותיי עם בתי במרכז זה ובגן סביבו, כך שאני יכול לומר שאני מכיר אותו היטב.

אז שיהיה ברור: עובדי מרכז הקשר של עיריית ת"א – כולם, החל מאריאלה המנהלת ואתי המזכירה, דרך העובדות הסוציאליות והסייעות וכלה בשוטר האבהי מיכאל ושני התוכונים בכלוב – הם צוות נפלא, שופע דאגה וסבלנות שיצר נווה מדבר מקסים. באתי לשם ספוג אנטגוניזם ורוח לוחמנות ומצאתי עצמי נקשר אליהם באהבה כמו למשפחה. ראיתי אותם סופגים התפרצויות זעם של הורים ואח"כ שבים לסייע להם כאילו לא קרה כלום. ככל שנעשו היחסים היומיומיים בינינו אישיים יותר, ראיתי אותם גם במטבח ובפינת העישון בחוץ כפי שהם: בני-אדם עם מעלות ומגרעות, אבל כולם באו לבית ברח' המלך ג'ורג' 33 עם אהבה גדולה לילדים ולהוריהם.

אין ספק שיש השפלה מובנית במצבו של מרצה בכיר לפסיכולוגיה לשעבר הפוגש את ילדו במקום כזה לצד טיפוסים מוזרים (ואני מתכוון מוזרים, כולל שני חשודים בגילוי-עריות שאשמתם – אם יש ערך כלשהו לטביעת-העין שלי – כתובה על מצחם המיתמם). ובכל זאת, ההחלטה להסכים להסדר הייתה אחת המוצלחות ביותר שלי כהורה. תחת אינספור עיניים בוחנות ומצלמות טלוויזיה במעגל סגור למדתי לקבל בתודה הערות מועילות בזמן אמת לטיפול בתינוק ובילד – האכלה, החלפת חיתולים וכו' – לשחק, ללמד ובכלל להיות הורה. מערכת-החיסון של התינוקת, שבתחילת ביקוריה במרכז עדיין לא ידעה לשבת, עמדה ללא ספק באתגר מיוחד בחשיפה למקום בו מתארחת אוכלוסייה כל כך מגוונת, החל משתי הזונות האריתראיות וכלה במשפחת העבריין החרדי, שכולם רצו את קרבתה ואני לא ערבתי את לבי לסרב. תוך זמן לא רב החל הטיפול הקבוצתי הזה לשאת פירות, כשהפעוטה החששנית החלה להתמלא סקרנות וביטחון במפגשיה עם הזולת. הסידור שקבעה הפק"ס היה מטופש במיוחד: שעתיים בפנים ושעה של טיול בחוץ. בצדק שאלו אפילו אנשי המרכז: אם מותרת שעה בחוץ, למה נחוצה השמירה בפנים? ככה, הייתה התשובה. שיגרתי תלונות לממונים עליה (שנזהרו לא להגיב עליהן לגופן) ובמקביל מתחתי את החבל ככל שניתן: ביליתי עם הקטנה בבית הקפה "לנדוור" של הקהילה הגאה בגן מאיר, שם רכשה קהל מעריצים תמורת חור נוסף בארנק של אביה, ופה ושם, כשהתחוללו במרכז סצנות קשות מדי (מריבות וכו') מהסוג שתינוקת, לפחות לעניות דעתי הקובעת, לא אמורה לראות, "עשיתי דין לעצמי" בלשונה המזועזעת של הפק"ס ויצאתי שוב לטיול בחוץ. כך או כך אני רואה במרכז הקשר את אחד מבתי-הספר הטובים יותר בהם הייתי מימיי. אני מזכיר אותו

1.  כדי לפרוע חוב-כבוד לצוות המושמץ של בית-מקדש-המעט ברח' המלך ג'ורג' ליד גן מאיר.

2.    כי בו התקיימו שתיים מפגישותיי עם המומחית.

עד כאן הרקע והנפשות הפועלות. נשוב למוחה ולמומחית.

ט.               מפגש ראשון (30.10.2013): המומחית מתעניינת בקבלה – וגורמת למוחה חבלה

(תזכורת: כב' השופטת הרחיבה את הסדרי הראייה שלי, ובמקביל מינתה מומחית מטעם בית-המשפט כדי לקבוע את מידת המסוגלות ההורית של שני הצדדים.)

לקח למוחה זמן להסביר למומחית למה לא מתאים לו להיות אצלה ב-9 בבוקר. היא התמודדה בצורה בוגרת עם עובדות החיים: 40 הק"מ המפרידים בין רחובות לצהלה, שעות העומס וכו'. בדיקה נוספת ביומנה העלתה שעה נוחה יותר כעבור יומיים. ה"ווייז" נתן 40 דקות לנסיעה, הוספתי 15 ויצאתי לדרך.

שכונת צהלה כשמה כן היא: העושר צוהל מכל בריכת שחייה ומרצדס בחנייה. המוחה מטייל קצת בגן הסמוך ובשעה היעודה מצלצל בפעמון. אין מענה. דחיפה קלה לשער: פתוח. הוא עולה במדרגות והנה מגיחה מולו המומחית בכל הדרה.

"איך נכנסת?" היא תובעת לדעת בקול השמור בדרך-כלל לעובדי ניקיון, ולאור המבט שנעצה בג'ינס המרופט לא מן הנמנע שזה מה שחשבה.

המוחה מציץ רגע לאחור לוודא שאכן היה שם שער.

"מי פתח לך?" היא חוזרת ושואלת.

"אני?" מציע המוחה בנימוס אפשרות סבירה. "שלום גברתי. קבענו תור, נכון?"

"רגע, אני עוד בפגישה. בוא שב כאן ומיד אתפנה אליך."

ה"כאן" התברר כחדרון זעיר ואילו ה"מיד" ארך כעשר דקות. בפרקטיקה הפסיכולוגית מקובלת "השעה בת 50 הדקות" לשמירת רווח זמן בין מטופל למטופל כך שתכובד פרטיותם. המומחית, לעומת זאת, דוגלת בשיטה יותר רווחית, שכבר הוכיחה את עצמה ב"אל-על," בתי-מלון וכו', דהיינו "אובר-בוקינג": קודם תירשמו, אח"כ נמצא מה לעשות אתכם.

יושב אם כן המוחה ושומע את המומחית מדברת עם מטופלת. אם יקשיב גם ישמע את המדובר אבל לא בא לו. סוף-סוף מגיעים דיבורי סיכום ופרידה. המומחית מצחקקת ליד השער ופונה חזרה אל הבית. המוחה קם ופונה אל הדלת בה נכנס.

בום! מהלומה אדירה בכתף ובראש מעיפה את המוחה קדימה. לחדרון, מתברר, יש שתי כניסות והמומחית העדיפה ללכת מסביב ולפתוח דווקא את הדלת הפנימית. המוחה, מתנודד על מקומו, עדיין רואה כמה כוכבים מרצדים סביבו, מסובב ראשו ומציץ המום במומחית, וזו פורצת בצחוק מתגלגל ומלטפת אותו. יש אולי מילה מוצלחת יותר מ"מלטפת" לתיאור המעשה: יד עוברת על זרועו ושוב על כתפו, עוד יד מחליקה על השכם ולמטה, טפיחה קלה בשיפולי הגב והמומחית העליזה מובילה אותו אל הכורסה.

כאן ראוי להזכיר שוב, ובצער, עד כמה המוחה הוא אדם לא-אחראי, שעבר בימי חייו כל מיני פגישות מיותרות עם יצורים הולכי על-ארבע, על-שתים ועל-גחון, ועל כן יובהר, לפחות, שפחדן הוא לא. אבל עכשיו מעוררת בו המומחית חרדה סתומה. דיבורה מלא צחקוקים, מלווה בתנועות עיניים, גפיים וראש על גבול הטיקים, ובכלל מין אפקט אופורי, שבנסיבות הפגישה והרקע הוא, בשפת הפסיכיאטריה, מאוד "לא-אדקווטי." על פניו זו נראית השפעת כימיקל סרוטונרגי או דופמינרגי כלשהו. לבושה בטריקו מכוער הדוק מזנקת המומחית מדי-פעם מהכורסה ומתהלכת מולו, לימין ולשמאל, תוך דיבור חופשי ואפילו גס (עוד דיאגנוזה אקזוטית חולפת בראש: טוּרֶט?) ובצעדי מחול אווריריים, בעוד המוחה, בפה קצת פעור המקנה לו, מן הסתם, הבעה טיפשית במיוחד, עוקב אחריה בראשו כחתול תשוש אחרי צרעה תועה. המומחית גם אוהבת להפגין את ידענותה בפסיכולוגיה, והמוחה מתאפק לא להעיר לה שעל המדף שמאחוריה יש לפחות שני ספרים המצטטים אותו, לצד גיליונות רבים של כתב-העת "שיחות" בהם התפרסמו מאמריו. הוא גם מתאפק לא להציץ בשעונו.

קפה? יש לי גם אספרסו.

כן תודה, נאחז המוחה בתקווה שהשיחה תתחיל סופסוף להתמקד. כפית סוכר וקצת חלב בבקשה.

כחץ מקשת יוצאת המומחית מהחדר ומיד מגניב המוחה מבט חרד לאחוריו, לוודא שאין שם עוד דלת שתקפוץ גם היא לחבוט בו או אף להשלים את מלאכת חברתה. סביבו מדפים עמוסים בספרים. הרבה פסיכולוגיה, פרויד ואחרים, וגם לא מעט ספרי קבלה, מיסטיקה, ניו-אייג', ספרות יפה ואמנות. העושר הנערם על המדפים בולט ואפילו מנקר עיניים, מעין "שימותו הקנאים." המוחה לא הולך למות כי מעולם לא התרגש מכסף וגם הכסף לא ממש מת עליו, אבל עכשיו הוא חוזר ומציץ בעצבנות בשעון. אולי אני פרסי קמצן אבל שמישהו יסביר לי: היא הלכה לגדל את הקפה או רק לטחון אותו? לא פחות משתים-עשרה דקות חולפות בטרם מופיעה המומחית עם שני ספלים זעירים.

("מה אתה חושב היא עשתה בזמן הזה?" שאלתי את אחי כשסיפרתי לו על הפגישה. "ברור: הלכה לעשות פיפי אחרי השעה עם הפראיירית הקודמת, לבדוק הודעות בנייד, ועל הדרך לעשות קפה לה ולפראייר החדש."

"אז אולי תבקש שתכין לך גם סנדוויץ'?" שאל אחי בחביבות. "הרי אז תדבר פחות שטויות ולא תסבך אותנו. זוכר איך סיפרת פעם בטלוויזיה שהלכת לפסיכולוג? מאז החברה של אימא הייתה אומרת לה: ישתבח שמו, עכשיו הבן שלך נורמאלי!").

"יש לך טעם מעניין," מצביע המוחה על ערימת הספרים מולו.

ואת זה ראית? מצחקקת המומחית ופותחת סידור תפילה מהודר בדף הראשון. המוחה קצת המום: שמות של בעל ואשה (שמורים במערכת) מופיעים בהקדשה נלהבת. "אל תשאל," אומרת המומחית, אז המוחה באמת לא שואל כי זה ממש לא לעניין לדבר על אחרים במהלך שעה שהוא משלם עליה, אבל המומחית ממשיכה בהתרגשות: "שני אלה..." טוב ברור לכם שלא אחזור על מה ששמעתי.

והנה מה עוד ברור לכם: אתיקה היא לא הצד החזק שלה. עד כדי כך, שגם אקסיתו של המוחה תופתע לשמוע מה שהמומחית אמרה עליה כבר באותה שעה, למשל: "עזוב, היא כבר לא תמצא אהבה או עבודה. אני מאמינה שאנשים בסופו של דבר נסגרים על הממוצע שלהם ובגיל [גילה של האקסית] צריך להיות ריאליים."

מאוחר יותר, אחרי שסיפרה לו על ילדותה במושב מישר, והנסיעות לבילוי ברחובות, על הכשרתה המוזיקלית ומה לא, כשהמוחה מוחה את מצחו וחושש שיש לו חום, מגלה המומחית: יש לנו שני בנים, השני הוא תאונה.

כן, זה מה שסיפרה לי המומחית (שאחד הביטויים החביבים עליה, אגב, הוא "ניכור הורי"), ולא הייתי זוכר את זה לולא חזרה על כך בפגישה השנייה. ה"תאונה," אגב, היא מוזיקאי צעיר ומוכשר מאוד, ובביקור של האם בעמוד הפייסבוק של בנה היא מסבירה לו שתאונות זה חלק מהחיים, כמו זו שלפניכם:

בן: הערב מופיע [...]

אימא: היינו רוצים מאוד לבוא אבל לצערנו אין כרטיסים

בן: חבל שאין לכם פרוטקציות

אימא:  הביקוש כל כך גדול שאפילו פרוטקציות לא עזרו

חבר של הבן: שכחת את המנהל המצודד והמסוקס

אימא: מנהל, מצודד, מסוקס! זה גבר כלבבי

בן: אמא תפסיקי פה זה לא פנויים פנויות

אימא: ׳צטערת. אמא שלך היא גם אישה. תתמודד

(ומה, אתם שואלים, עם הבן הבכור, זה ה"לא תאונה"? נו באמת, תרשו לי לא להרחיב. ממש לא לעניין.)

בהדרגה מתחילה המומחית להתמקד בנושא המכריע: כסף. היא לא תתחיל עד שתקבל התחייבות ששכרה ישולם במלואו. זה לא זול, 600 לשעה, היו אנשים שברחו בלי לשלם אחרי שהשקיעה המון זמן בכתיבת הדו"ח וכו' וכו'. חצי שעה כבר עברה, נושא התשלום חוזר ועולה וכבר ממש נמאס. לבסוף קוטע המוחה את דבריה ושואל איזה סכום נחוץ כדי להתחיל לעבוד. תראה, אומרת המומחית, במקרה שלכם זה יכול להגיע לחמש-עשרה אלף ש"ח, אבל לפעמים צריך... "שש-מאות שקל במזומן לפגישה הזאת יספיקו?" "אה כן, ו..." "ואם ל[האקסית] יהיה קשה לשלם הודיעי לי ואשלם גם את חלקה."

באותו ערב שלחתי עדכון לעורכת-הדין:

30 באוקטובר 2013

הדרה בר

הייתי אצלה היום. אין דרך עדינה לומר את זה: מטורללת על כל הראש. פסיכולוגית קלינית שצוחקת כמו הבלה בגיל ההתבגרות ומדברת מוזר ומתבלבלת בפרטים ומגלה דברים על מטופלים אחרים – שלא נדע. דיברה בלי סוף על כסף ותשלומים ועל זה שייתכן ויידרש מספר רב של פגישות ויש צורך במקדמה כדי שתתחיל לעבוד וכו'. דיברה עליי בהערצה כבר בפגישה הראשונה אבל זה לא מבשר טובות. להערכתי [האקסית] תסרב כשתשמע באיזה סכומים מדובר, ובוודאי כשתראה כמה רחוק היא גרה (צהלה זה חו"ל בשביל [האקסית], לפחות שני אוטובוסים). במקרה זה לפחות נוכל להראות לבית המשפט שאנחנו כן רצינו ואולי נקבל מישהי יותר שפויה.

כמובן ייתכן שכל אלה רק דימיונות שלי ומדובר באשת-מקצוע מעולה וזה רק אני המטורלל. הלוואי.

העו"דית עונה כדרכה יבש וענייני:

נו, מתחום בריאות הנפש, מה אתה מצפה? אבל שמור דעתך וכל מה שכתבת עליה לעצמך! לא להגיד בקול רם, לאף אחד חוץ ממני. אמות המידה שלך אולי גבוהות משל אחרים.

י.               מפגש שני (18.11.2013): המומחית מנסה דיאגנוזה – ולא מתנצלת על הסקלרוזה

טוב ברור לכם שמהמפגש השני יכולתי להיות מופתע רק לטובה. אז בהחלט הופתעתי וממש לא לטובה. הנה, מילה במילה, איך החלה השיחה (אחרי ההמתנה והכנת/טחינת/גידול הקפה הידועים):

המומחית: לפני שנמשיך אני רוצה להיות בטוחה ששמעתי נכון בפעם הקודמת: אמרת לי שאובחנת כסכיזופרן?

המוחה: ...

כן, לכמה רגעים נותר המוחה ללא מלים, אבל כשהתאושש החליט להשאיר את השתיקה ולנעוץ במומחית מבט פרופסיונלי בתוספת הרמת גבה פרוידיאנית – "לשקף אותה" בלשון ספרי הלימוד – בתקווה שתתחיל להיות קצת יותר מודעת למה שיוצא מפיה ולמשמעותו.

המומחית: הבנתי נכון?

המוחה: ל--א.

המומחית: לא אבחנו אצלך סכיזופרניה?

המוחה: ל----א.

זה לא אמור להיות רגע נעים: אני מבטא את ה"לא" לאט כמו בדיבור אל מפגרים, טון די מעליב למען האמת ואפילו קצת מאיים, אבל זו בדיוק הכוונה. פסיכולוגית קלינית, כן? יש גבול לכל דבר, בוודאי כשהעניין שלשמו נתכנסנו הוא גורלה של תינוקת.

המומחית: ח-ח-ח!

כן, אותה זה מצחיק. בוא'נה כמעט הוצאתי אותך פסיכוטי. נכון מגניב?

המשך השיחה, ולמעשה כל אותה פגישה, הוקדש לנבירה מתמדת, מציקה וטורדנית בשאלת הסכסוך הכספי בין האקסית לביני. המדובר בסכסוך סבוך ורווי יצרים בנוגע להשבת חלקה (ליתר דיוק חלקה של אימה) בבית הוריי אותו קנינו לפני הפירוד. הדיון המשפטי בסכסוך זה מתנהל במקביל למאבק המשמורת, ולתוכו, כמובן, נגררה בתי כבת-ערובה. למה אתה לא מחזיר לה את הכסף? מתעצבנת המומחית. בגללך היא נאלצת לגור עם התינוקת אצל אימא שלה!

אה-בה-מה, מגמגם המוחה, זה אף פעם לא היה אישו מבחינתי. לא מאמינה לך! נובחת המומחית. אתה תוקע אותה בדירה צרה בעוד אתה גר בבית שקנית על חשבונה וחשבון האימא שלה!

המוחה: ...

מה זה צריך להיות? התעצבנה העו"ד כשדיווחתי לה על כך. מה פתאום אתה משתף פסיכולוגית בנושאי סכסוך כספי? היא נהייתה עכשיו עורכת-דין או מגשרת? למה אתה בכלל מדבר אתה על זה?

למה אני מדבר אתה בכלל? נאנחתי. לבני-דודינו יש פתגם: "גִ'יבּנַא אל אַגרַע יְוַּנֵסנַא, כָּשַף גַרַעתוֹ וְּכַוַּפנַא" – הבאנו את הקרח כי ישעשענו, גילה קרחתו והפחידנו.

פגישה שנייה מתוך ארבע שנועדו להעריך את מסוגלותי ההורית.

י"א.                 תפוח-אדמה לוהט (ושוב: לא יכול להרחיב)

עכשיו עוד משהו בקשר לאקסית, וברור לכם שגם כאן לשוני כבולה. היא כתבה מסמך המעיד על עולמה הנפשי, בגרותה ובוחן-המציאות שלה במידה שכל שופט משפחה היה מסיק ממנו מיד לגבי מסוגלותה ההורית. אבל השופטת טרם ראתה אותו. הפק"ס, אליה הופנה המסמך, בחרה להסתיר אותו מבית-המשפט. לנו הוא התגלה רק כשנכנסה הדרה בר לתמונה, כשהעו"ד של האקסית, שהעביר לה אותו בין שאר המסמכים, היה חייב לעדכן גם אותנו.

רק למקרא מסמך זה התברר מהיכן לקחה הפק"ס את טענותיה בדבר ליקויים במסוגלות ההורית של האב: היא פשוט העתיקה אותם מאימא! 

י"ב.               מפגש שלישי (8.12.2013): לגן מאיר עם הדרה, לדואט מרשים עם הדררה

המפגש הבא נערך במרכז הקשר. כאמור שפתיי חתומות בכל הנוגע להתנהגות האקסית אבל דווקא באותו יום חורפי היא הפשיטה את הפעוטה מהמעיל שלה ביציאה מהמרכז, כך שהיה חשש להוציאה החוצה. תחילה לא האמינה המומחית שהאקסית עשתה את זה אבל סמ"סים שהחליפה אתה אישרו שכך היה. אין דבר, אמרה, בוא נעטוף אותה בסוודר שלי.

הקטנה שלי, בת שנה ורבע באותו זמן, כבר התרגלה לטיפוסים החריגים ביותר בין באי מרכז הקשר אבל את המומחית היא פשוט מתעבת ממבט ראשון. היא צורחת בבהלה כשהיא עוטפת אותה בסוודר ואני מלכסן מבט חרד אל העובדת בפינת החדר. זה כנראה לא רק העיניים, שאינן מקרינות שום דבר שדומה לחיבה לילדים מכל סוג, אלא גם תנועות העכביש הבלתי-צפויות שמפחידות את הצאצאית, שכמו כל בני משפחתה מצד האב ידועה באהבתה לבעלי-חיים מכל סוג. טוב, ננסה לצאת ככה, אומרת המומחית. אם יהיה קר נחזור.

"תשמע," היא אומרת בחוץ. "העובדות במרכז הקשר אומרות לי שאתה אבא משעמם, אוהב את הבת שלך בטירוף, אין מה לדווח עליך והם לא מבינות למה אתה שם בכלל. אני מתכוונת לגמול אתכם מהמרכז הזה. רק שני דברים יש לי לומר לך. הערתי לך שלא קשרת אותה בעגלה כשיצאת לגן. שמעתי גם שאתה ישן אתה באותה מיטה. אתה מבין שזה לא לעניין בגלל הנִראוּת של הדבר. יש מאמר של פרנסואז דולטו על ילדים שישנים באותה מיטה. אכפת לך אם נשב רגע פה?"

"נדה! נדה!" מייללת הצאצאית למראה הנדנדה באופק שאליה היינו אמורים ללכת. אני משכנע את המומחית להתקדם אתנו עוד קצת ועכשיו מתנהל הדיאלוג בצל הקרוסלה, המגלשה וגשר החבלים, כשהפעוטה מאיצה בי לעבור למתקן הבא בתקווה שנצליח לאבד את התוספת המוזרה שהולכת אחרינו ומסבירה לי איזה אבא נפלא אני, הכל לעיני כמה אימהות משתאות. למה לא ביקשתי את זה בכתב?

"תוּכּוּ!" מנסה בתי להעביר נושא ומצביעה למעלה אל להקת דררות. אני מנסה את כוחי בקריאת "בואו, יש כאן אגוזים" בדרראית. הן לא קונות את הבלוף.

"נו-נו-נו!" נוזפת בי הזאטוטה לעיני כל.

"גברתי הייתה עושה את זה יותר טוב?" אני שואל נעלב. התשובה באה מיד: חיוך עם הרמת-גבות קלה.

זה המקום בו בחרתי לשתף את המומחית בהסתכלות על הפעוטה: בכל פעם שאני משתטה, נאמר שופך על עצמי מים או מתגלגל על העשב, היא מחייכת בתוספת הרמת-גבות המשווה לה רושם אירוני, כמעט אינטלקטואלי. זה מה שהיא עושה עכשיו, אני אומר למומחית, "כמו פרופסורית ותיקה מהר הצופים."

"אתם שניכם משוגעים!" צורחת המומחית, מליטה פניה בכפות-ידיה ומתנועעת כמו בתפילה. "מ-שו-ג-עים!"

בבת-אחת פורחת להקת הדררות למרומים. בתי נועצת מבט עגום במומחית ואחר כך בי – ומרימה גבות.

י"ג.               מפגש רביעי (24.12.2012): בעלי הולך לניתוח – בוא לעוד מפגש מתוח

הנייד מצלצל קצת לפני השעה שתיים בצהריים בדרך למרכז הקשר. "אבשלום? היי זו הדרה, תשמע הבעל שלי הולך לניתוח ביום ראשון ואני רוצה לסיים את הדו"ח עד אז. הספקתי היום לעשות עוד ביקור אצל [האקסית] ואימא שלה ואני עדיין בתל-אביב. מתאים לך שניפגש שוב במרכז הקשר?"

מתאים לי בערך כמו התקף אסתמה בזמן אולקוס בעיצומה של מיגרנה. שוב להרוס לקטנה ביקור? בקצב הזה היא בסוף לא תרצה לראות אותי. "בוודאי," אני משיב בחביבות. "אני כבר מגיע."

המומחית כנראה מבינה משהו בילדים כי הפעם אפילו לא ניסתה להתחבב על הקטנה. "בוא נצא." ליד קפה לנדוור בגן היא מצווה: "בוא נשב פה, אני עייפה."

"קום!" דורשת הקטנה מיד. למומחית זה לא מזיז.

"תגיד מה יהיה עם הכסף של [האקסית], אתה מבין שזה מוציא אותך מאוד רע בעיני בית-המשפט?"

"נֵדוֹת!" בוכה בת-זקוניי, חשה בעוד קיפוח ממשמש ובא.

"הנושא בטיפול עורכי-הדין," אני אומר בעייפות, "אין לי שום רצון להחזיק בכסף."

"לא מאמינה לך!" נובחת המומחית. "פשוט לא מאמינה ואף אחד לא יאמין."

כן, קראתם נכון: פסיכולוגית קלינית שמונתה ע"י בית-משפט לבדוק את המסוגלות ההורית שלי מנהלת אתי ויכוח רם ובטון מאיים, לעיני יושבי בית-קפה ועוברים-ושבים, על התשלום אשר לדעתה עליי להחזיר לזוגתי לשעבר, כל זאת בעוד עליי לאלץ תינוקת לשבת במקום אחד בשעת הביקור היחידה בה רשאי אני להיות אתה בחוץ, והפסיכולוגית מרימה את קולה כדי להתגבר על מחאותיה של התינוקת.

ועכשיו ברור לכם מה זה הולך להיות: חיפוף אחד גדול. וברור מה לא יהיה: שום מבחנים דיאגנוסטיים. הכל ייקבע לפי ההתרשמויות האימפרסיוניסטיות של המומחית, שלשתי הפגישות האחרונות אפילו לא הביאה מחברת.

זה ממש לא לעניין, הגיבה העו"ד באותו ערב. תבהיר לה שעניינים כספיים זה בכלל לא במנדט שלה!

אז כתבתי למומחית מייל:

 

Sent: Wednesday, January 15, 2014 9:13 PM
Subject:
בדיקות המסוגלות ההורית

לכ'

גב' הדרה בר

 

שלום הדרה

בפגישתנו האחרונה שהתקיימה שוב במרכז הקשר עלו כמה נושאים מטרידים המחייבים אותי לשוב ולהדגיש את מה שנראה לי חיוני לטובת [הבת].

כפי שראית, את כל עצותייך בנוגע לטיפול ב[הבת] קיבלתי ויישמתי, כפי שאני נוהג בכל הערה מקצועית או אפילו סתם עצה מאדם בעל ניסיון, ואני רואה בהורות מצב המחייב להיות תמיד בעמדת הלומד.

כמו בפגישות קודמות הערת בחריפות על כך שטרם שילמתי ל[אקסית] את הסכום [...]. טענת כי אי-החזרה זו פוגמת בדרך שבה אני מצטייר בעיני בית המשפט. כן הדגשת כי "[...]"

שבתי והתייעצתי עם העו"ד שלי בשאלה זו, וברצוני עתה להבהיר:

א. [...]

ב. [...]

ג. [...]

ד. [...]

ה. כללו של דבר, אעשה הכל כדי להביא לסיומו של עניין כספי אומלל זה, אבל לא אסכן את עצמי ואת עתידה של בתי בשל עירובו עם שאלות המשמורת והמסוגלות ההורית.

ועתה לעצם בדיקת המסוגלות ההורית: ככל הידוע לי כוללת בדיקה זו גם מבדקים אבחוניים וקליניים של שני ההורים. לאור מה שידוע לכל בר-דעת על אופייה, יכולותיה ומצבה הנפשי של [האקסית] מבדקים אלה הם חיוניים במיוחד. אני עצמי הבעתי את רצוני לעמוד למבדקים הקפדניים ביותר. מן הראוי שכך ייעשה.

רק בדיקות כאלה יוכלו לתת תשובה מקצועית למה שהופך את הסכסוך הנוכחי לחריג בממדיו ובעוצמתו מעבר לכל קנה-מידה נורמלי, כוונתי ל[תפוח האדמה הלוהט].

אולי תתרעמי על טענותיי אלה ותראי בהם ניסיון להתערב בעבודתך המקצועית. ובכן איני מבקש ובוודאי שאיני יכול להשפיע על חוות-דעתך. אבל זכותי – חובתי – לדרוש ש[האקסית] תיבדק עד היסוד. המשך ההתייחסות אליה בקלות-ראש ישאיר לתמיד צל הרסני על הקשר ביני לבין בתי, וגרוע מזאת: ייתן עידוד ל[האקסית] להמשיך ולגרור סכסוך הורי נפוץ אל המחוזות המטורפים ביותר. זו תהיה מורסה ממארת שתתבע מחיר כבד מכל הנוגעים בדבר.

בכבוד רב,

אבשלום אליצור

 

שום כלום. למומחית יש כנראה דברים יותר חשובים לעסוק בהם. כעבור כמה ימים ניסיתי שוב:

 

From: Avshalom Elitzur [mailto:avshalom@iyar.org.il]
Sent: Monday, January 20, 2014 11:22 PM
To:
הדרה בר

לכ'
גב' הדרה בר

שלום הדרה

ראשית אשאל בשלום בעלך ואם עבר את הניתוח עליו דיברת בפגישתנו האחרונה, ואני מאחל לו החלמה מהירה ובריאות.

במידה וכבר שבת לעבודה, ארשה לעצמי לשאול איך מתקדמת הכנת הדו"ח שלך לבית-המשפט שהוא כה חיוני למימוש זכותה של בתי לשני הורים. שמחתי לשמוע אותך חוזרת ומודיעה על כוונתך "לגמול אתכם ממרכז הקשר." אין חולק על כך שמרכז זה, לעצמו מוסד מעולה ומופעל ע"י עובדים מסורים, הוא מקום גרוע מאוד ל[הבת], וכל ביקור בו מהווה נזק לה ולקשר בינינו.

לפיכך אני מקווה שתוכלי להשלים בקרוב את עבודתך ואשמח לסייע לך ככל שיידרש.

בברכה, אבשלום אליצור

 הצחקתם אותה (ח-ח-ח איזה ניתוח לבעלי בראש של הסכיזופרן הזה?). העו"ד מתחילה להילחץ:

 

From: [mailto:]
Sent: Thursday, January 30, 2014 1:29 PM
To: avshalom@iyar.org.il

מה קורה עם חוו"ד של הדרה בר?

היא לא ענתה לי למייל, מועד הדיון מתקרב!

אנא פנה אליה ונדנד גם אתה.

 

 

 

 

אז אני מנדנד:

From: Avshalom C.Elitzur [mailto:avshalom@iyar.org.il]
Sent: Thursday, January 30, 2014 6:06 PM
To: '
הדרה בר'
Subject: FW:

שלום הדרה, העו"ד שואלת אם יש התקדמות.

השלום אישך?

סופשבוע נעים, אבשלום

 

והנה סוף-סוף אות חיים:

From: הדרה בר [mailto:hadara_b@bezeqint.net]
Sent: Thursday, January 30, 2014 8:33 PM
To: Avshalom C.Elitzur


הכל בסדר. תודה על ההתעניינות.

אהיה בקשר בשבוע הבא. 

הדרה

רק ב-4 בפברואר היא מבטיחה לנו שיהיו לנו יומיים תמימים כדי ללמוד את חוות-הדעת, אחרי שנשלם.

בדעתי לשלוח את חוות הדעת לבית המשפט ולעורכי הדין במקביל לכל המאוחר ביום ראשון על מנת שתהיה מונחת לפניכם בעת הדיון ביום שלישי ה - 11 לחודש.

אחשב את עלותה לפי 20 שעות עבודה, הכוללות את השיחות הישירות איתכם ועם אנשי המקצוע, קריאת חומר הרקע וכתיבה.

לפי 500 ש"ח לשעה בתוספת מע"מ, כל אחד צריך לשלם 5900 ש"ח.

אבשלום שילם 1800, נשאר 4100, [האקסית] שילמה 2000 נשאר 3900 ש"ח.

אנא צרו איתי קשר ושלמו לי כדי שאוכל להוציא את חוות הדעת. אשלחנה לאחר קבלת התשלום

הדרה

שילמנו. חוות-הדעת הגיעה במוצ"ש. תשע עמודים ברווח כפול.

י"ד.               סוף-סוף: חוות-הדעת

טוב, מאיפה להתחיל? נתחיל מהטענה "האב אינו קשוב לרצונותיה של הפעוטה" שאמרה האם ב"תפוח האדמה הלוהט" והועתק ע"י הפק"ס הנקמנית: באה עכשיו המומחית, יעילה וחסכנית כדרכה, ועושה "העתק-הדבק" בשלישית. טוב, היו גם תוספות יצירתיות כמו "מאכיל את הפעוטה במזון תעשייתי." אז שיהיה ברור: א) המדובר ב"במבה," חטיף נימוח עם אפס חומרי שימור וצבעי מאכל, ב) הדרה בר חיסלה את החצי השני של השקית, ג) לא לפני שהעירה "אני לילדים שלי נתתי לחם עם מרגרינה וריבה."

נותר להעיר רק על שני הפרקים הראשונים ביצירה, האחד נושא את שמי והשני את שם העזר-כנגדי. הפרק "אבשלום אליצור" הולך אף הוא בעקבות הפק"ס: כל מה שגיליתי על ילדותי ועל הטיפולים שעברתי מתואר בפירוט נרגש ובצבעים פסיכדליים עזים. אין ספק: היא מציגה אותי כסכיזואיד, הפרעת אישיות קשה עם קווים פסיכופתיים ליתר ביטחון.

הפרק השני מציג את אקסיתי. כך – מילה במילה – הוא מתחיל:

[האקסית] בת [ ...], מתגוררת עם [הפעוטה] בבית אימה לאחר שהדירה בה גרה ועוד מכספיה של אימה ניתנו לאבשלום ולאחיו לצורך רכישת בית הוריו שנועד למגוריהם המשותפים של [האקסית] ושל אבשלום. הדירה והכספים היו מיועדים להבטחת זקנתה של אימה, [...], אשר הייתה מוכנה להקריבם למען אושרה של [האקסית], וכעת הן נשארו ללא כלום, משום שאבשלום ואחיו ניצלו את תמימותן.

יכולתי לכתוב כאן כמאמר עורכי הדין I rest my case, אבל כאן לא אולם בית-המשפט, ולכן אני מבקש לפנות מכאן אל כבוד השופטים רות בן חנוך (השלום ת"א), חנה ריש-רוטשילד (משפחה ת"א), צבי ויצמן (משפחה כ"ס), חיים פורת (המחוזי ת"א) אליקים רובינשטיין (העליון) וכן רבים אחרים, ובהם גם כב' היושבת בדיני: האם לא ראיתם מה עושה זו הקרויה בפיכם השכם והערב "מומחית" במנדט שנתתם לה? שמא טחו עיניכם מראות איך היא חורצת דין במקומכם כשופטת מטעם-עצמה?

ולהמלצות. עד עתה הותרו לי 12 שעות בשבוע עם בתי כדלהלן: שני ביקורים במרכז הקשר (שעתיים בפנים ושעה בחוץ) וביקור אחד ברחובות לשש שעות כולל נסיעות. המלצת המומחית: לבטל את חובת מרכז הקשר ולהוסיף שעה אחת לביקור בתל-אביב. הכל תחת פיקוחן של מדריכה הורית אליה אצטרך לנסוע עם הבת ו"סומכת" שתישלח לביתי כדי לוודא שעצות היועצת אכן מקוימות.

ובתמצית: "טובת הילד" פירושה שימור ה"ניכור ההורי" ככל האפשר, ועם קצת מזל עוד ייתנו לנו ה"סומכת" וה"מדריכה" סיבות להגבירו. 

וכל זה לארבע חודשי הערכה שבסופם, "אם בית המשפט יחליט כך, יכולה המומחית להגיש חוות דעת משלימה בחלוף זמן זה."

מובן? עוד תשלום קטנטן – והדרה תיתן הדרן.

ט"ו.               טוב, יאללה לעבודה

מפחיד? כבר לא. זה השלב בו אין יותר ממה לפחד.
ובלשון מספרי הסיפורים: היֺה היה בריון קטן ששדד מישהו והמסכן לא העז להתלונן. חזר הבריון אל הרחוב לנסות את מזלו ושוב הצליח לצאת בלי עונש. כך הלך בטחונו העצמי וגדל, ומקורבנות קטנים עבר לגדולים והפיל פחד על כל האזור והשתן עלה לו עוד ועוד לראש עד שפעם נטפל לעובר-אורח שנראה חלוש וכחוש אבל בכל הנוגע לבתו היה דווקא חמוש ונחוש. שמח וטוב-לב פנה הבריון אל קורבנו החדש והרים עליו ידו כמימים-ימימה ו... מאז הוא לא מרים יד על אף אחד. למען האמת קשה לו להרים אותה אפילו כדי לכתוב בפייסבוק.

ובקיצור, הדרה-בררה, הנמזיס שלך הגיע. יש מצב לעוד כוס קפה?

ט"ז.              הדרה בר מעידה עדות שקר

דבר ראשון מבחין המוחה כי באחד משקריה המחוצפים ביותר מצטטת המומחית את ד"ר נעמי כהן, הפסיכולוגית מגבעת-שמואל שמונתה ע"י בית המשפט למתן "הדרכה הורית" לבני-הזוג. הסבתא הזאת, כזכור, אינה מצטיינת בעירנות או בזיכרון חד, וככלל אינה אוהבת לעשות שום דבר החורג מהמתנה בקליניקה לביש-המזל התורן שנשלח ע"י ביהמ"ש, כדי לפטפט אתו עוד קצת ולהכניס עוד 350 ש"ח לקופה. ברור אם כן שזה לא יהיה קל. המוחה משגר אפוא לדוקטורית מייל דחוף:

בתאריך 9 בפברואר 2014 בשעה 06:58, מאת Avshalom C.Elitzur <avshalom@iyar.org.il>:

לכ'
ד"ר נעמי כהן

שלום רב.

אתמול קיבלנו לידינו את הדו"ח של הגב' הדרה בר, מצ"ב.

לא אגזים אם אומר כי חשכו עיניי. הגברת לא ערכה שום בדיקה דיאגנוסטית לאף אחד מהצדדים אלא הסתפקה בשעות שיחה ספורות שרובן, לפחות מהצד שלי, סבבו סביב דרישות שאחזיר ל[האקסית] את כספה, כאילו המדובר במגשרת או עו"ד, שלא לדבר על אינספור בדיחות סרות-טעם, רכילויות על מטופלים ושאר פטפוטים שיכלו להיות בזבוז זמן גמור במקרה הטוב. דא עקא שזה לא היה המקרה הטוב. בדו"ח בחרה הדרה להעתיק מילה במילה את שקריה של [האקסית] עליי, כגון [...] וכיו"ב דיבורים מכוערים שקשה לתאר. אפילו גילי ונסיבות הולדתה של [הבת] סולפו במסמך זה.

בקיצור אני הולך למשפט ביום ג' בלב כבד.

אני פונה אלייך בעניין דחוף ביותר: בע' 7 בדו"ח תחת הכותרת "שיחות עם ד"ר נעמי כהן, פסיכולוגית קלינית" מופיעה טענה שקרית-בעליל לפיה סיפרתי לך שאני לוקח "סיפרלקס" נגד דיכאון. אין לי ספק שהכזב הזה לא יצא ממך. כפי שאת יודעת אני תלמידו של פרופ' פריד המנוח ובעבר קוממתי עליי לא-אחת את הממסד הפסיכיאטרי כשיצאתי בפומבי נגד השימוש המופרז בתרופות ואף סיפרתי שגם בתקופות משבר העדפתי פסיכותרפיה על פרמקולוגיה.

למותר להדגיש את חשיבות העניין ומכאן את התייחסותך. לכן אני מבקשך להגיב בדחיפות לציטוט זה מפיך עד ישיבת בית-המשפט בבוקר יום ג' הקרוב.

בברכה, אבשלום

שיהיה ברור: אילו ביקש המוחה פגישה, הייתה הסבתא שבה אליו חיש-מהר ועוד 350 ש"ח היו עוברים מיד ליד במרתף הווילה בגבעת-שמואל. אבל לבקשה זו, כצפוי, אין תשובה. למוד ניסיון, ממשיך המוחה להשאיר הודעות מדי שעה גם במשיבון ולשם גיבוי שולח סמ"סים, ובכולם הוא שב ומדגיש (בנימוס, רק בנימוס) לאט וברור: "עקב דחיפות העניין את בוודאי מבינה שאיני מתכוון להרפות עד שאשמע ממך." סוף-סוף מגיעה התשובה: 

 

יום א 09 בפבר ב2014 09:38 AM

שלום רב אבשלום,

במענה לפנייתך - שאלתך אלי מהיום, אני מבקשת להודיע לך כי הגב' הדרה בר ניהלה איתי שיחה קצרצרה בה ספרה לי שמונתה להכין חוות-דעת בענינכם. היא המליצה בפני שתגיע עם בתך הקטינה להדרכה הורית אצלי. ציינה עוד ש[האקסית] אינה זקוקה להדרכה דומה. זו הייתה השיחה בינינו.

בברכה,
ד"ר נעמי כהן

אם כן לפחות בנקודה אחת בה ניתן להצליב את עדות המומחית עם עדות של מומחית שנייה היא נתפסת בשקר. לא טעות, לא הגזמה, סתם שקר עלוב. שביבי תקווה שבים לבצבץ במיילים של העו"ד.

י"ז.              ישיבת בית המשפט
אל תעצרו את נשימתכם. לא קרה כלום.
השופטת, דוקטורית נמרצת שכבר שיגרה אליי כמה הקנטות בישיבה הראשונה, כמעט לא התייחסה לדו"ח המומחית והמשיכה במגמה עליה הודיעה בישיבה הראשונה, ועכשיו ביתר הדגשה: הולכים למשמורת משותפת כי כל ילד צריך שני הורים! את זה אני אומרת כאימא וכסבתא. אם יש טענות נגד האב נשמע אותן אבל כל עוד אין סיבות יוצאות-דופן תגדל הילדה אצל שני הוריה. עורכי-הדין של הצד השני, שהתייצבו בהבעה עולצת עם חוו"ד המומחית ממורקרת בכל עמוד, נראים כאילו חטפו טייזר. השופטת מורה על הרחבה משמעותית של הסדרי הראייה שלי.

מהפך גם בסכסוך הכספי: השופטת, ביותר משמץ של חיוך, מפנה את הצד השני "קומה אחת למעלה, אפשר במדרגות," דהיינו אל בית משפט השלום, ומבהירה להם שזה סכסוך כספי רגיל שאין לו נגיעה לבית-הדין לענייני משפחה.

זה יותר מדי טוב מכדי להיות אמתי: כבודה כנראה לא הבחינה שהדרה בר כבר התיישבה בכס השופט בקומה למעלה והוציאה הכרעת-דין פסקנית בנושא? הרי הפסיקה שלה ברורה: אני ואחי ניצלנו את תמימותן של האקסית ואימה היושבות עתה בחוסר כל!

אני מנסה את מזלי וקם לבקש מהשופטת עוד הטבה קטנטנה. שב, היא מורה. הרחבות נוספות יבואו ככל שתתנהג כראוי. ושאדוני ישמע בקול אנשי המקצוע, ברור?

(דחיפת מרפק מהעו"דית: תוציא ידיים מהכיסים!)

כן, כבודה. תודה.

י"ח.               גוגל: עכשיו באים?!

שב המוחה לביתו שמח וטוב-לב. טוב, "טוב-לב" יהיה קצת מוגזם כל עוד לא עשינו משהו בעניין הטרנטולה המדובללת שלריקוד המאוס שלה הצליחה להגניב ברגע האחרון אבחת ארס. עכשיו, אי-שם בנבכי מערכת המשפט, מתויק כתב-שטנה שלה בתוספת "הכרעת-דין" על המומחה ועל היקר לו מכל. אמנם השופטת התעלמה מהסמרטוט אבל אין לדעת מתי יחליט מישהו להוציא ולנער אותו.

מה עושים? רק עכשיו נזכר המוחה לעשות מה שכל בר-דעת היה עושה מלכתחילה: לגגל.

אוי לא!

כמו בתחנת-כוח שחתול חדר אל חדר הבקרה שלה, נחרשות האוזניים מצופרי אזעקה המגיבים לכל צירוף של "הדרה בר" פלוס "פסיכולוגית" או "מומחית": תלונות על חוות-דעת מסולפות, התחמקות מחקירה נגדית בטענה שהיא חולה ועוד כהנה וכהנה. יש כמובן פסקי-דין בהם היא מוזכרת בהערכה, אבל בבדיקת המשפטים בהם מונה מומחה נוסף רבים המקרים בהם נסתרה התרשמותה ופסה"ד התהפך בהתאם. בין אלה בולט מקרה בו הכריז השופט עצמו (שהוסיף לה גם תואר דוקטור) שוב ושוב שטענותיה בדבר "ניכור הורי" אינן משכנעות.[xvii] מרתיח במיוחד הוא מקרה בו הסבירה למה לא השתמשה באבחונים פסיכודיאגנוסטיים, והשופטת עברה לדום.[xviii] במקרה אחר המליצה המומחית על מסירת ילד לאימוץ (וגם בו כמובן לא טרחה להיעזר במבחנים פסיכודיאגנוסטיים לאם), ורק ערעור לעליון עם חוו"ד של פסיכיאטרית ילדים סיכלה את המעשה.[xix] באתר "ילדינו" מופיעות תלונות עליה[xx] [xxi](באחד היא נקראת בטעות "הדרה ברג") החושפות בדיוק את אותו דפוס הטעיית בית-המשפט כמו במקרה שלי. אני נכנס לשם, מזדהה ומבקש מאנשים שנפלו קרבן למעשיה לכתוב לי. התוצאה: כמה שיחות טלפון המבהירות לי כי יצאתי יחסית בזול.

ועוד דבר מגלה גוגל. אני מודה שזה לא יפה מה שאני הולך לעשות, אבל שום דבר לא יכול להיות יפה כשמדובר במומחית. אז נאמר זאת בקיצור ובאיפוק מרבי כך: המומחית מכירה את בתי-המשפט גם באופן אישי, דהיינו כתובעת ונתבעת. המדובר בסכסוך בנוגע לעיזבון האם במושב מישר בו גדלו המומחית ושלושת אחיה. אחד מהם, אגב, הוא משפטן נודע, שכתב לפני כמה שנים מאמר תמציתי ובהיר על עבירות אתיות בטיפול הפסיכולוגי. גם הוא מצא את עצמו נתבע ע"י אחותו.

על כן שטוחה בקשתי בפניכם, העוברים-ושבים אשר ראוני בקלוני ליד קפה "לנדוור" בגן מאיר, יושב עם תינוקת מייללת וסופג גערות מהמומחית על הכסף שגזלתי מאקסיתי: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, דהיינו: אל תדונו את המומחית מטעם בית-המשפט לענייני משפחות עד שתתבעו כמותה למשפט את בני משפחתכם.

י"ט.              החיים גדולים מהספרות

לשלב הבא בעלילה, שייקח אותנו דווקא אחורנית בזמן, אולי לא תאמינו. אז אַל. בעיה שלכם.
לפני כעשר שנים נכנס המוחה למשטרת רחובות והגיש תלונה פלילית נגד שמעון גליק, פרופ' לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון.

מה יש לי נגדו? כלום. לא מכיר אותו. למיטב ידיעתי כשמו כן הוא, דוס אנגלוסקסי חביב שכבר עבר (עד 120) את ה-80. בתקופה בה מילא תפקיד בכיר במשרד הבריאות, כתב מאמר ב"הרפואה"[xxii] על מקרה שהובא לידיעתו. פעוט הובהל אל כמה חדרי-מיון בארץ עם סדרת חבלות חמורות, לכל אחת נלווה הסיפור שלה אבל מכולן עולה זעקה חנוקה של תינוק אָפס-כוח ונטול-דיבֵּר: הורגים אותי! אף אחד לא בדק את הסינדרום הזה הכתוב על כל גופו של העולל בדם ובדמע ובכל הפרשה אפשרית. וכך, דוקטור אחר דוקטור, אחות רחמנייה אחר אחות רחמנייה, פאר הרפואה הישראלית, מדדו חום ולחץ-דם כמצוות הפרוטוקול, בדקו החזרי פטלה ובבינסקי כנדרש, הזמינו צילומים וספירות-דם (ואולי אף תפקודי כבד לטובת מתמחה משועמם) ומילאו טפסים כדת וכדין, בעוד לנגד עיניהם הערלות הולך זאטוט ומאבד את מאור-עיניו הצבות מבכי, לוקה בשיתוק, בפיגור ושאר מדווי מצרים, ועד שערי צלמוות הגיעו רגליו הזעירות לפני שנתפס השטן ונשלח לשהות קצרה בכלא. על אימא הרחומה (אחות במקצועה!), שנזהרה לפזר את בנה בין חדרי-מיון שונים פן יבולע חלילה לבן-זוגה, נכמרו רחמי השופט אף יותר: היא נותרה חופשיה.

צילמתי את המאמר והלכתי למשטרה.

מה הנגיעה שלך למקרה? שאלה השוטרת. הנה מה הנגיעה: פשוט כואב לי. אולי יחויב גליק לגלות את שמות עמיתיו קטני-הראש ואפשר יהיה לתבוע אותם לדין? לא נראה לך שהפיצויים שישלמו (כלומר חברות הביטוח שלהם) יכולים לתת חיים קצת יותר סבירים לילד העיוור הזה? השוטרת עברה שוב על תיאור החבלות וסיננה בלחש כמה קללות נגד מגזר מסוים הגובלות, חוששני, בהסתה. יאללה בוא ננסה. רשמה את התלונה והחתימה אותי.

מה יצא? קדחת כמובן. מקצוע הרפואה מוגן היטב ע"י סעיפים שהכינו עבורו חברות הביטוח באותיות קטנות ובכישרון גדול. את ההפניה למאמר ב"הרפואה" וסיפור התלונה במשטרה תוכלו למצוא במאמר שכתבתי[xxiii] על חלום של פרויד שבו גילה משאלה לא-מודעת למות בנו. מן הסתם, גם את פרויד היה צריך לשלוח לפגישה עם המומחית בגן מאיר. 

אני יודע מה אתם חושבים עכשיו: שמע אתה באמת דון-קישוט משועמם שמחפש צרות ומסתכסך עם כל העולם. זה מה שאתם חושבים? תחשבו. הנה, כפית אחרי כפית:

א.    למקרה הזה מינה בית המשפט – מומחית.

ב.    שהציעה להתחיל בהחזרת הילד אל – אמו.

ג.     אבל בחקירה נגדית התברר שהאם, בתקופה בה הייתה צריכה ללכת למומחית, הלכה לביקורי התייחדות בכלא עם – המתעלל.

ד.    והמומחית היא – [xxiv]

ראיתם איך נסגר מעגל בידי הגורל? אז נא להמשיך לקרוא בנימוס.

כ.              פרכוסים

יום ד 22 באוק ב2014 09:30 PM

מר אבשלום אליצור שלום רב.

שמי שמואל מורן ואני עורך דינה של גברת הדרה בר.

למיטב ידיעתי כבר קיבלת את כל הקבלות על עבודתה של גברת הדרה בר בענינך.

מכל מקום ומאחר וביקשת אותן, הרי הן מצורפות שוב.

בכבוד רב

שמואל מורן, עו"ד.  

 

בימים האחרונים, וכחלק מהתהליכים שעוברים הצדדים בבדיקת המסוגלות ההורית ובהדרכה הורית, גילתה האם גילויים חדשים אודות מצבו הנפשי של המשיב, אשר הוסתרו ממנה בעת שהחליטו להביא יחד את הקטינה לעולם, והאם נדהמה כאשר הדבר התגלה לה.

 

סליחה?! רק האם נדהמה? שיהיה ברור: גם האב, שחשב ששום דבר כבר לא ידהים אותו, גם הוא, איך לומר, קצת... כלומר קצת הרבה... נדהם. ומה בדבר ה"ה שמואל מורן ואור אריה? האם הם אינם נדהמים משרשרת זו של צירופי-מקרים? אז יתכבדו נא ויאירו את עינינו איך בדיוק קיפצו-דילגו שקריה של הדרה בר בין משרדיהם, שאם לא כן, נאמנים עלינו דברי חז"ל (שבת ל"ד 1): "זונות מפרכסות זו את זו, ותלמידי חכמים לא כל שכן."

כ"א.              מעילה

העלות: 11,800 ש"ח פלוס איבוד זמן, צער ועוגמת נפש לאיש, אישה ופעוטה. על אלה יש להוסיף את התשלומים העתידיים ל"יועצת הורית" ו"סומכת" שתבוא על פי עצת המומחית אל בית האב ללמדו איך מאכילים, עושים אמבטיה וכד' – כל אלה לאדם שלמד לטפל בתינוקות עוד בהיותו ילד; וכל אלה בגזירת אם לשניים שעל הבכור קונם עלינו אם נדבר, והצעיר – קונם עלינו אם נשכח – הוא "תאונה."

התמורה: כמה שעות של פטפוט אווילי, גערות לעיני עוברים-ושבים והצקה לתינוקת, שהולידו "חוות-דעת" שהיא קלון לכל מוסד שאי-פעם העניק תעודה לגב' הדרה בר. שום בדיקה דיאגנוסטית, שום התייחסות לתוכנם של המסמכים הקובעים, ומעל לכל – סליחה: מתחת לכל – אפס הבנה לצורך של פעוטה, אותו היא כבר אומרת בעצמה רם וברור: "אני רוצה את אבא."

"ניכור הורי"? גם אם לא היה, עכשיו יהיה. יבול עבודתה של מומחית מטעם בית-משפט בישראל.

כ"ב.                עת לעשות

אני, אבשלום אליצור, ת.ז. 65070799 מצהיר כי כל מה שהעדתי במסמך זה, בין החלקים שפורסמו ברבים ובין אלה שנותרו חסויים, הוא אמת, לא נוסף ולא נגרע. אני לבדי נושא באחריות לכל פגיעה בשמה של הגב' הדרה בר במידה ותימצא עדותי כוזבת.

על כן, בשל העוול והנזק שנגרמו לבתי, לי ולאמה; ומתוך אחריות לאלה אשר לא שפר חלקם להיות מסוגלים לצעוק מול עוול בחסות החיסיון המשפטי, זוהי פנייה דחופה

א.    אל ציבור ההורים: שמרו נפשכם מפני הדרה בר! אל תפקידו בידיה את היקר לכם. על השכר שתתבע מכם, זה היוצא בסופו של דבר מפי ילדכם, תגמול לכם בעיניים רמות ובגבהוּת-לב, בטיפשות-פה וברגליים ממהרות לרוץ לרעה. לא תהיה כזאת בישראל שליצנית המבזה את בר-בטנה בפני זרים, רומסת גבולות ביחסיה עם מטופלים קשי-יום ולילה, תפסוק בשאלה הרת-הגורל מיהו הורה ראוי. אם ימנה אותה בית-משפט כלשהו לקבוע בעניינכם, הציגו בפניו מסמך זה והודיעו כי כל עוד לא תבעה אותי לדין זכאים אתם למינוי מומחה אחר מפני הספק. עליי כל נזק שייגרם להכנסותיה מסירובכם זה, ואתם את נפשכם ונפש ילדכם הצלתם.

ב.    אל השופטים בישראל: הפסיקו למנות את הדרה בר כמומחית מטעמכם. היא עושה מלאכתה רמייה, אבחנותיה חוכא ואטלולא; מבזה את האתיקה הטיפולית וכל עבודתה היא הזניה של מלאכת הקודש של תיקון משפחות. חיים ומוות ביד מקלדתה, ורשלנות פושעת בכל שורה היוצאת ממנה. ומי יודע כמה פעמים כבר גרמה מעוות נורא ובל-יתקון – יעיד הנער העיוור ופגוע-המוח שכמעט הוחזר בעצתה אל רוצח גופו ונפשו; ויעידו התפתלויותיה על דוכן העדים בכל פעם שעמדה למישהו התבונה לבחון מקרוב את עבודתה. בל תעבור עדה זוממת זו את מפתנכם.

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.



[i]


 

 

 

 


מקורות

[1]  עוז,  ע.  (2002) סיפור על אהבה וחושך. ירושלים: כתר

[2] עגנון,  ש. י.  (1962) "האדונית והרוכל" מתוך סמוך ונראה. ירושלים: שוקן, ע' 93.  

[3] הקדמה לקובץ "אש זרה":  http://a-c-elitzur.co.il/site/siteArticle.asp?ar=162

[4] עגנון,  ש. י.  (1999) "שירה." ירושלים: שוקן, ע' 192. 

[1]  Elitzur , A. C., Dolev, S. Kolenda, N. (2005) Quo Vadis Quantum Mechanics? New York: Springer

[5] מזא"ה, י.  (2014) חרפת הגיל הרך.  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4508758,00.html

[6] עמותת הורות משותפת=טובת הילד ע"ר 580550366   http://shared-parenting.co.il/

[7]

http://lory-shemtov.com/

7/

[8]

http://lory-shemtov.com/

9/

[9] פרלמן,  נ.  (2012) חזקת הגיל הרך בישראל ובעולם. סקירה משפטית, הלשכה המשפטית של הכנסת.

http://www.knesset.gov.il/LegalDept/heb/docs/Survey200512.pdf   

[10]

http://www.jpost.com/National-News/UN-calls-on-Israel-to-amend-custody-law

[11]

http://myfamilythoughts.wordpress.com/2011/12/12/unjp

[12]

http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/5772B626-A9B5-4E1E-B270-41D1BA9195FB/33182/DochSofi.pdf

[13] צדיק, י. (2001) איך להעריך מסוגלות הורית? רפואה ומשפט 25,  328-340.   

[14] זכי,  מ.  (2010) מודל לשיקום אי-מסוגלות הורית בתיק משמורת ובתיק אימוץ. רפואה ומשפט 42, 66-72;

[15] סגל,  י.  ()
 
Kingston DA, Firestone P, Moulden HM, Bradford JM.
 
Arch Sex Behav. 2007 Jun;36(3):423-36. Epub 2006 Dec 21.

הערכת מסוגלות הורית והסדרי ראיה


 

http://www.medical-opinion.co.il/

4/

 [16]

http://www.law4all.co.il/PsakDinShow.asp?RowID=2598

[17]

http://www.lawpubshop.co.il/?CategoryID=266&ArticleID=8969

[18]

http://www.lehitgaresh.co.il/doc.php?id=68&src=judgment

[19]

http://yeladeinu.wordpress.com/2011/09/13/

A/

[20]

https://yeladeinu.wordpress.com/2010/03/16/

4/

[21] גליק, ש. (2002) התעללות בילדים. הרפואה, 141, 879-882.

[22]  אליצור,  א. (2003) בשם האב, הבן והרוח הרעה: על חלום שחלם פרויד לאור יחסו של רוטנברג לפסיכואנליזה.

מתוך: מדרש בנפש: עיונים בפסיכולוגיה ויהדות לכבוד מרדכי רוטנברג. עורכים: שחר ארזי, מיכל פכלר וברוך כהנא. הוצאת "ידיעות אחרונות," עמ' 448-465.
http://a-c-elitzur.co.il/site/siteArticle.asp?ar=122

[23]

http://www.psakdin.co.il/fileprint.asp?filename=/mishpaha/private/ver_bdhx.htm







 
Talkbacks
  reply