ביקורות ספרים

?על מה מדברים פרויד ואורחו מזה שלוש-עשרה שעות
Author: אבשלום אליצור ונועם אורדן

 

על מה מדברים פרויד ואורחו מזה שלוש-עשרה שעות?

זיגמונד פרויד וקרל גוסטב יונג, חליפת מכתבים 1914-1906. תרגום מגרמנית:  חיים מחלב. עריכה מדעית:  ד"ר יוסף שוורץ וד"ר יצחק בנימיני. תל-אביב: רסלינג, 2008.

אבשלום אליצור ונועם אורדן

"אל אלוהים, איש זה יכתוב מכתבים גם אם יגיע לגיהינום!" קוראת דודתו של דייויד קופרפילד למראה מר מיקובר השולף מכיסו עוד מכתב, והדברים יכלו להיאמר באותה מידה גם על זיגמונד פרויד. ואמנם, לשמחת-לב ההיסטוריונים, היה יוצרה של הפסיכואנליזה מתכתב כפייתי, ואף ניחן בסגנון שובה-לב שבזכותו מציעים מכתביו גם חוויה ספרותית של ממש. למעשה, אוסף מכתבי האהבה הגדול ביותר בהיסטוריה הוא של פרויד הצעיר אל מי שתהיה לימים אשתו. לא ייפלא על כן שחליפות-מכתביו השונות ממשיכות להתפרסם עד היום על-פני כרכים רבים.

מכל תכתובות אלה, אין יותר עוצרת-נשימה, מאלפת ומכמירת-לב מזו שניהל פרויד על פני כשבע שנים עם קארל גוסטב יונג (-19611875), המבטיח בתלמידיו ולימים הקשה בבני-הפלוגתא שלו. די בעובדה שפגישתם השנייה נמשכה שלוש-עשרה שעות רצופות, שבמהלכן התערב אפילו ארון הקיר של פרויד בשיחתם והשמיע קול נפץ, כדי לתת מושג על עוצמת הרגשות שמשכה שני אנשים אלה זה אל זה ולבסוף סכסכה ביניהם.

חליפת-מכתבים זו החליטה הוצאת "רסלינג" לתרגם לעברית. החליטה, עשתה – וכשלה. חָלאי התרגום שיצא תחת ידיה מאפיינים לא מעט תרגומים עבריים חפוזים שהתפרסמו בשנים האחרונות והותירו קלקלות רבות-שנים, שכמותן, חוששים אנו, נראה בתרגומים נוספים בעתיד. בעיה זו מצריכה דיון.

רקע

שתי אסכולות פסיכולוגיות יריבות צמחו מדיאלוג פרויד-יונג, נטועות אף הן בשתי מסורות הנאבקות זו בזו עד ימינו. פרויד היה אינדוקטיביסט: מהמוזרויות האישיות של "אנה" ו"דורה" הסיק מסקנות לגבי יצירות שייקספיר ודוסטוייבסקי, ומהחרדות של "איש הזאב" ו"איש החולדה" גזר גזירה שווה על מוסדות הטאבו בכל התרבויות ואפילו על מקור כל הדתות. יונג, לעומתו, עבד באופן דדוקטיבי: על סמך קריאתו במיתוסים עתיקים, באסטרולוגיה ובכתבים אלכימיים זיהה מוטיבים אוניברסאליים בחלומות מטופליו, והחיפושית שנקשה מבחוץ על חלונו הביאה לו ב"סינכרוניות" תובנה על המטופלת אתה שוחח באותו רגע. פרויד, אם להשתמש בהנגדה גורפת יותר, היה רציונליסט בעוד יונג היה מיסטיקאי. לצד ויכוח אידיאולוגי זה, הכל בכל כל בא לידי ביטוי בדיאלוג ביניהם: הערצה לצעיר מבטיח מצד מי שכבר בגיל חמישים חש עצמו קשיש נבול; קסם החברות בין היהודי המנוכר לבין בן-הכומר שכבר אז לא יכול היה להסתיר את מה שיהפוך ברבות הימים לאנטישמיות דוחה; קנאת מלומד חלוש-יצר בעלומי הצעיר הפוליגמי, ואפילו יותר מקורטוב של אהבה הומוסקסואלית בה הודה הראשון בגילוי-לב חינני בעוד השני ביטא את חרדתו ממנה. יונג הביא למפגש סקרנות בלתי נדלית, אופי לוחמני ולעתים קצת נכלולי, וכמיהה לדמות-אב (הוא ביקש מפרויד צילום שלו, תוך הדגשה על צילום עכשווי ולא משנות צעירותו, ואחר-כך הודה בביישנות שהגדיל אותו) לצד זיכרון טראומטי של מעשה מיני שחווה כילד מצד מבוגר שהעריץ. בכל התכתובת הענפה הזאת כמעט אין עמוד בו לא ימצא הקורא את עצמו מרים גבה בתמיהה, או שתיים בתדהמה,[1] נד בראשו לעוד דוגמה ל"איך נפלו גיבורים," או מצחקק בשמחה-לאיד כאחרון המציצנים.[2] מלבד כל אלה, מובטח לקורא כי לכשיניח כרך זה מידיו ייצא נשכר בתובנות פסיכואנליטיות לא פחות מאלה שמעניקה קריאת פרשת-מקרה קלינית סבוכה.

לראשונה התפרסמו המכתבים ב-1974 בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון באנגלית ובהוצאת פישר בגרמנית, בעריכתו של ויליאם מקגוויר. הייתה זו מהדורה שהציבה מאז רף גבוה של מצוינות: קריאה מדוקדקת של המסמכים המצהיבים, פיענוח ועריכה קפדניים, הקדמות, מבואות, נספחים ומפתח ענק, וכמובן אינספור-הערות שוליים היסטוריות ופסיכואנליטיות. כל אלה הוגשו בעימוד ובעיצוב שעשה את הקריאה לנוחה ושוטפת. הקורא יכול להיסחף לסירוגין אחרי תאוות הרכילויות של פרויד או הקסם שהילכה הדת על יונג, ולחילופין לעקוב אחר ההתפתחויות האקדמיות, הפוליטיות והאישיות ברקע כל מכתב.

ב-1979 יצאה מהדורה מקוצרת של המכתבים. עורכיה בררו מתוכה את המכתבים שנראו להם כמעניינים ביותר או חלקים מהם. באה "רסלינג" והוציאה את המהדורה המקוצרת, עליה הוסיפה כמה מכתבים מהמהדורה השלמה.

חצי עבודה

על עצם הבחירה לתרגם את המהדורה המקוצרת, במקום זו השלמה, עוד ניתן היה להבליג, אבל בעוד המהדורה המקוצרת מכריזה על עצמה ככזו על שער הכריכה ובהקדמה מיוחדת, הרי בתרגום העברי יגלה הקורא עובדה זו רק אם יגיע להערת-הסיום הראשונה שנוספה בתרגום להקדמה המקורית. במילים אחרות: העובדה שמדובר במהדורה מקוצרת הוצנעה בסוף הספר. דא עקא שהקורא, אילו ידע את ההבדלים בין שתי המהדורות, היה רוצה מאוד לדעת איזו מהן קנה. מזו המקוצרת הושמטו כמה מהמכתבים המעניינים ביותר, חלקם בעלי חשיבות מיוחדת לקורא העברי ולחלקם חשיבות פסיכואנליטית כללית (ראו להלן). ואם לא די בכל אלה, למקגווייר לא ניתן קרדיט בשער כעורך במהדורה זו (שמו מופיע רק בסוף ההקדמה!), ובקורא עלול להיווצר הרושם כאילו שוורץ ובנימיני הם שערכו התכתבות זו כולה ולא רק את המהדורה העברית. כן תמוהה הבחירה בפרופ' שוורץ, מומחה לימי הביניים, כעורך מדעי לכרך זה, כפי שהוא עצמו היה בוודאי תמה אם היו ממנים את עמנואל ברמן או את ערן רולניק לערוך את תרגום מכתבי אבלאר ואלואיז.

למה, אם כן, בחרה רסלינג לתרגם את המהדורה המקוצרת? לכאורה השיקול הכספי היה הקובע, אבל במקרה זה נכון יותר היה לוותר על אחרית-הדבר בת 30 העמודים של בנימיני לטובת תרגום סיכומים מעולים הרבה יותר בנושא זה שפורסמו מאז: על התכתובת כתבו אייזלר [[1]] ודון [[2]] ביקורות מקיפות. פרשת טיפולו השערורייתית של יונג בזבינה שפילריין, תחת חיפוי לא-פחות שערורייתי של פרויד, הממלאים תפקיד חשוב בתכתובת, נחקרו מאז באינטנסיביות [[3]] [[4]] ואפילו שימשו בסיס לסרט קולנוע [[5]]. נול [[6]] פרסם מסמכים חדשים על יונג מהם הוא מסיק כי שאיפותיו הרחיקו הרבה מעבר לפסיכולוגיה, אל ייסוד דת חדשה. לא חסרו גם גילויים לא-מחמיאים על פרויד הרלוואנטיים לתכתובת זו [[7]]. עבודות אלה, או לפחות חלקן, צריכות היו להיות מוזכרות במהדורה החדשה. כמו כן, לא חסרים בישראל מומחים להיסטוריה של הפסיכואנליזה שיכלו לתרום אחרית-דבר עדכנית ומקיפה מהסוג שמסמך זה ראוי לו.

גם מאותם מכתבים שנבחרו להתפרסם במהדורה העברית הושמטו רבות מהערותיו המאלפות ביותר של מקגוויר. במקומות אחדים משתמש פרויד בביטויים סתומים, כמו למשל "קשר עצבים" ב-F216 (Nervenanhang במקור, כאן תורגם כ"היצמדות עצבית"), המותירים את הקורא נבוך בשל השמטת הערתו של מקגווייר כי פרויד מדבר ב"שרֶבֶּרית" – השפה הפסיכוטית של השופט דניאל שרֶבֶּר, שזיכרונותיו על מחלת הפראנויה שלו שימשו בסיס לניתוחו המפורסם של פרויד. וכשיונג מספר (323J) איך, בזמן ביקורו בארה"ב, עשה אנליזה לחמישה-עשר כושים, נגרעה שוב הערה של מקגוויר על הקפדתו של יונג כי אנשים אלה יהיו "טהורי גזע," אות כי כבר אז הייתה מושרשת בו הגזענות שעתידה הייתה להתלבש במסווה המדעי של "לא-מודע קולקטיבי" ובדיבורים על הלא-מודע הטפילי של היהודים לעומת הלא-מודע היצירתי של הארים. השמטות אלה במהדורה העברית פוגמות באופן מהותי הן בהבנת הדיאלוג והן בעניין שבו.

קלקלות תרגום

לאורך כל הדרך כשלה המהדורה העברית במשימה הרגישה של תרגום מהגרמנית (וינאית ושוייצית) של ראשית המאה הקודמת לעברית של ימינו. כשל תרגומי כמו "שבירת הֶרגֶלים" (F298) שהפך ל"שבירת רגליים" (!) הוא בלתי-נסבל. הקוראים יופתעו לשמוע מיונג (193J) על "ניצחון פירוניסטי" עד שיבינו כי זה התרגום שנבחר ל"ניצחון פִּירוּס" (Pyrrhussieg). המילה "למצער" מופיעה פעמים רבות (למשל בע' 21, 91 ו-93) במשמעות של "למרבה הצער" (!). לחיים מחלב, מתרגם מצוין בדרך כלל, חסר כנראה הרקע המתאים לתרגום ספרות פסיכואנליטית. כשדברי יונג (355J) על "תיאוריית מילוי המשאלה של החלום" מתורגמים כ"תיאוריית הסיפוק של החלום," מעיד הדבר על אי-הכרת מטבע לשון שכבר השתגרה היטב בעברית.

במקומות רבים הגרמנית של המקור צועקת מבעד לעברית, כמו בביטויים "אני מחכה בלהיטות" (ע' 31, עדיף "בקוצר רוח"), "פתחון לב" (למשל ע' 57 ו-59; בעברית יש "פיתחון פה," ובמקרה זה יש לכתוב "גילוי לב"). וכן: "לא מצא חן בעיניי בצורה לא-רגילה" (ע' 38), "יהא זה טיפשי למכביר לפגוע בך" (ע' 39).  כשיונג מתנצל בפני פרויד על כך שלוקח לו זמן להשיב על מכתבו האחרון, הוא תולה זאת בהכנת הרצאה בעייתית שממררת את חייו. הביטוי הגרמני Schmerzenskind תורגם כ"ילד הצער הזה" (ע' 55), אולי מתוך מחשבה – שאינה מוטעית בעיקרון – שמקור הביטוי באמירת אלוהים לחווה "בצער תלדי בנים" (בגרמנית מדובר על Schmerzen, לא על צער). יחד עם זאת, מדובר במטפורה, והכוונה היא "לילד הבעייתי", בדומה לביטוי Sorgenkind. הביטוי "ימים כלילות" הוא שיבוש של העברית: יש לומר "לילות כימים" (ע' 100), שכן לפי דימוי יפה זה אדם עסוק בלילות כאילו היו ימים ולא להפך.

להגנת המתרגם ייאמר כי אין לקנא במי שצריך להריק אל העברית את כל פניות הכבוד בין פרויד ליונג, הן בתחילת המכתבים והן בחתימתם. קשה לעברת ביטויים אלה וחלקם נשמעים משונים גם בגרמנית מודרנית. אך ביטויים החוזרים שוב ושוב כמו  "פרופ' מוערך ביותר" או "שלך בהכנעה לבבית" נשמעים פשוט רע. הביטוי שבו משתמש יונג תדיר, Ihr sehr ergebner, תורגם כ"עבדך הנאמן". ergebener מורה על מסירות, נאמנות, אולי קצת על שפלות רוח, אך יש לציין שפרויד הוא שפותח כך את מכתבו הראשון,Ihr kollegial ergebener, מה שתורגם כ"שלך כקולגה נאמן", וכך גם במכתב השלישי. ועוד חוסר עקיבות: יונג משתמש כמה פעמים בביטוי abreagieren, כדי לומר שהוא רוצה לפרוק מעל ליבו דבר-מה. הביטוי תורגם כ"לפרוק מעלי" (ע' 32, 40 ו-60), אך גם כ"הזדככות" (ע' 30). טעות תרגומית צורמת היא ה"ההבחנה הדיפרנציאלית" (ע' 80), ראשית מדובר ב"אבחנה" לא ב"הבחנה", ואם כבר עברית, רצוי "אבחנה מבדלת."

הגהה כושלת

על קלקלות אלה נוספה הגהה גרועה, שהותירה בספר שגיאות כתיב ודפוס לכל אורכו: "המידות הטרומיות" במקום "המידות התרומיות" (ע' 45); "העוונה" במקום "הענווה" (ע' 263); "יהוו" במקום "יהבו" (ע' 300) – שגיאות שאפילו תוכנת ה"וורד" אמורה לנפות. ז'אן-מרטן שרקו, הנוירולוג הצרפתי הנודע, הפך לז'אן מוריס (ע' 330), וזבינה שפילריין נעשתה לסבינה שפילמן (ע' 343). בשני המקרים האחרונים מקבלים השמות תעתיק נכון בהמשך, עדות לרשלנות ההגהה שלא הבחינה אפילו בחוסר-תאימויות מעמוד לעמוד. אשר לכותרת מחקרו המפורסם של יונג, Diagnostische Assoziationsstudien, די בהצצה במקור הגרמני כדי לדעת שהמדובר במחקרים שהם עצמם משמשים לאבחון, אבל התרגום מופיע פעם כ"מחקרי אסוציאציה מאובחנים" (ע' 10) ופעם כ"מחקרי אסוציאציה מובחנים" (ע' 29). טעות הגהה עומדת מן הסתם גם ביסוד הקביעה (ע' 9) לפיה התמנה אוגוסט פורל למנהל הקליניקה בבורגהולצלי ב-1978, אירוע לא סביר ביותר לגבי אדם שנפטר ב-1931.

בלתי-נסלחת היא הגליית הערות השוליים אל סוף הספר, כאילו היו מראי-מקום טכניים. רובן אינן מראי-מקום אלא חלק מרתק של הטקסט! לא בכדי טרחה המהדורה המקורית והציבה אותן בתחתית כל עמוד. במהדורה העברית צריך הקורא לדפדף הלוך ושוב אל סוף הספר. נוהג זה מרגיז כשלעצמו – בעיקר בימים אלה כשכל מעבד-תמלילים ביתי הופך את משימת הסדָר לפשוטה וקלה – אבל בספר זה, שבו הערות השוליים מכילות כמה מהקטעים החשובים והעסיסיים ביותר, זהו עוד פגם שהטילה בו המהדורה העברית. 

הזווית היהודית

בין הקטעים שהושמטו יש אחדים בעלי עניין מיוחד לקורא העברי. כך, בסוף מכתב F40 במהדורה המקורית סוטה פרויד לניחושים פסיכואנליטיים על קארל אבּרהם, לימים אחד המבריקים והנאמנים בתלמידיו, ואז הוא מוסיף שאלה סקרנית: "האם הוא, במקרה, צאצא האיש שעל שמו הוא נקרא?" במהדורה העברית אין זכר לאפיזודה קטנה אך משמעותית זו. ליהדותו של אבּרהם תהיה השלכה ניכרת על יחסי פרויד-יונג, כשהראשון מפציר בתלמידו היהודי להתחשב במגבלותיו של חברם הפרוטסטנטי ולהניח לו לייצגם בפני ה"גויים" ([8], ע' 48-9).

באחד החלקים המרגשים ביותר בתכתובת מופיעה בה פתאום אשה. דומה שאי-אפשר לקורא שלא לאהוב את אמה יונג, המחליטה בשלב מסוים לחצות לבדה, ובחשאי, את התהום ההולכת ונפערת בין השניים. היא מפצירה בפרויד לכבד את עצמאותו תלמידו, בעוד פרויד עדיין אינו מודע למידת ההתרחקות בה כבר החל האחרון, מספרת לו על בגידות בעלה, מפגינה אהבת אם/בת לפרויד ואפילו עושה לו, בעדינות ובטאקט, אנליזה! גם כאן, חמק מעיני המהדירים ניואנס רלוונטי לקורא העברי. הנה בקשתה של גב' יונג מפרויד שיתגבר על תסביך הזִקנה שלו כדי שיוכל ליהנות מהתפתחות תלמידו:

לא, עליך לשמוח, ולאחר שלחמת זמן כה רב, ליהנות לחלוטין ממזל המנצח. ואל נא תחשוב על קרל מנקודת מבטו של אב: "הוא יגדל, אולם אני חייב להצטמק ולהיעלם," אלא [חשוב עליו] כאדם אל אדם, שחייב כמוך ללכת אחר צו לבו (ע' 237).

במקור, המשפט במרכאות הוא “.Er wird wachsen, ich aber muß abnehmen” ניכר כי זה ציטוט מדברי יוחנן המטביל על ישוע (הבשורה על פי יוחנן ג 30, בתרגום לעברית של דליטש) "הוא יגדל הלוך וגדול ואני אחסר הלוך וחסור" – “Er muß wachsen, ich aber muß abnehmen” ("הוא יגדל" בגרסת גב' יונג, "הוא חייב לגדול" ביוחנן בתרגום לותר). ההגינות מחייבת לציין שגם מקגווייר לא שם לבו לכך שהמדובר באותו פסוק מפורסם, אבל מהמהדורה העברית ניתן היה לצפות שתבחין בכך ותביא את תרגומו העברי של המשפט. מעניין לציין בהקשר זה כי פרויד עצמו נזקק הן לדימויי המקרא והן לאלה של ברית החדשה כדי לתאר את עוצמת רגשותיו כלפי יונג. בנימיני מתעכב על המכתב המפורסם בו כותב פרויד "אם כן ממשיכים אנו ללא ספק הלאה – אתה כיהושוע, אם אני כמשה, ליטול חזקה על ארץ הפסיכיאטריה המהוללת, אותה מותר לי לראות רק מנגד" (125F), אבל על-פי ג'ונס הוא גם נהג לקרוא את הפסוק "זה בני ידידי אשר רציתי בו" (הבשורה על פי מתי ג 17, תרגום דליטש) על יונג.

כך, אפילו המתח היהודי-נוצרי, שבעיני עורך המהדורה העברית הוא צד חשוב בדיאלוג זה, לא זכה לטיפול הולם.

פילוסופיה תרגומית

ואפילו היה זה תרגום מקצועי ומוגה, עדיין לא פטורה הייתה ההוצאה מהחובה להחליט מראש על עמדה תרגומית עקבית. זו האחרונה מתחייבת לאור הביקורת החמורה שנמתחה בשנים האחרונות על התרגומים הרשמיים של פרויד לאנגלית. לתרגום של "המהדורה הסטנדרטית" יש היסטוריה שכדאי לזכור אותה. כזוג צעיר הגיעו ג'יימס ואליקס סטרייצ'י לווינה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, נדבקו בחיידק הפסיכואנליזה והתבקשו על ידי פרויד לערוך מבחר תרגומים לספריו. ב-1939, כשאירופה התחילה לעלות באש, וכך גם ספריו של פרויד, מינו אותם אנה פרויד ואנרסט ג'ונס לתרגם את כל כתבי פרויד לאנגלית, וזה הפך למפעל חייהם. הבחירות התרגומיות שלהם היו חלק ממדיניות לְשון תרגום של "החוג הפנימי" של פרויד, שהרגיש, פשוטו כמשמעו, שעליהם להציל את הפסיכואנליזה מאובדן ושכחה. אנה פרויד עצמה, וכן ג'ונס, היו מודעים לכך שתרגום ה"כתבים" הצריך פשרות תרגומיות, שעל כמה מהן נתעכב להלן.

מצד אחד, איש לא יקח מהסטרייצ'ים את עבודת הנמלים שארכה עשרות שנים, את ההתחקות אחר הגנאלוגיה והאבולוציה של הרעיונות, את הכנת טקסט ה-variorum העוקב אחר כל ההשמטות וההוספות לאורך המהדורות השונות, את ההקדמות לכל אחת מהיצירות ואת מאות הערות השוליים המחכימות. וכל זאת, אגב, בתנאים כלכליים לא קלים. אולם יש גם צד שני. במאמר מפורסם מ-1983 יצא ברונו בטלהיים [[9]] בהתקפה על "המהדורה הסטנדרטית" (Standard Edition) של כתבי פרויד. הוא טען כי פרויד המקורי – זה הכתוב גרמנית – הוא "רוחני" יותר, ובוודאי שאינו נגוע באותה שפה כמו-מדעית, לטינית, כמו בלבושו האנגלי. הדוגמאות המפורסמות יותר הן הלטיניזציה של מילות יומיום גרמניות שבהן בחר פרויד במודע, כמו "סתמי" (es), "אני" (Ich) ו"אני עליון" (über-Ich), שתורגמו ל"איד," "אגו" ו"סופר-אגו," ומושגים רבים נוספים כמו "אחיזה/הטענה" (Besetzung) שתורגם ל"קתקסיס" – יוונית במקרה זה – או "דחף" (Trieb) שתורגם ל"אינסטינקט." ניסיון זה "למדֵע" את פרויד באמצעות השפה פגם באופן בו הובן, ואף השפיע, לדעת סטיינר [[10]], על הפרקטיקה הטיפולית, שאצל פרויד הייתה יותר נינוחה ופחות מרוחקת. אפשר גם שהנטייה של פרויד בשעתו לקבל לשורות ההכשרה הפסיכואנליטית אנשים שבאו מרקע השכלתי וחברתי שונה הופרעה גם היא בידי ה"סטנדרטיזציה" של התרגום, שכן שנים רבות, בעיקר בארה"ב, הייתה הסלקציה כיתתית והעדיפה לקבל למקצוע רופאים על פני פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. בכל השאלות הללו לא טרחה רסלינג להתעמק, וכך הוציאה תחת ידה עבודה קלוקלת.

כמובן, כל תרגום הוא פשרה, והשאלה היא אם מדובר בפשרה מודעת או לא. במקרה זה, לקחה רסלינג על עצמה אחריות כבדה כשהחליטה להוציא את כתבי פרויד, כי הפשרה התרגומית חייבת כיום להיות מודעת, כפי שיעידו ההתלבטויות שחולקים המתרגמים והעורכים עם הקורא ב"פירוש החלום" [[11]] בהוצאת "עם עובד" וב"עכבה, סימפטום וחרדה" [[12]] בהוצאת "רסלינג." בתרגום יצירות חשובות אחרות של פרויד, כמו "שרבר" [[13]],  התלבטויות כאלה לא הועלו כלל, והתוצאה הייתה תרגום קלוקל. זה, למרבה הצער, גם המקרה שלפנינו.  

כשלים אלה מחזירים אותנו אל הדאגה שהבענו בפתח ביקורת זו. בימים אלה חלפו יותר משבעים שנה מפטירתו של פרויד, ולכן פקעו זכויות היוצרים על כתביו, מה שאמור להקל על תרגומיו לעברית. אם מתכוונים מו"לים ישראליים לנצל הזדמנות זו להפקת תרגומים שיתרשלו בתפקיד ההכנה הנאותה של יצירות מופת לקורא העברי, ייצא שכרנו בהפסד ניכר.

בצער עלינו לסכם בהמלצה לקוראים: אם חיפשתם ספר מטלטל ומחכים על פרק מכריע בהתפתחות המחשבה האנושית, קִראו את מכתבי פרויד ויונג, אבל לא בתרגום העברי. ולמהדירים נזכיר: בבואכם להריק יצירה לעברית, ספק אם ינסה מתרגם עברי אחר לחזור על עבודתכם במשך שנים רבות, ולאחריות כבדה זו כיוונה אזהרת קדמונינו (בבא בתרא כ"א 1): "שבשתא, כיוון דעל – על. "

 
 

ד"ר אבשלום אליצור הוא פיזיקאי ממכון "אייר" שפרסם גם מאמרים מדעיים בפסיכולוגיה . ד"ר נועם אורדן הוא בלשן חישובי. בימים אלה הם מפתחים, יחד עם ד"ר יעל נצר, תוכנה לפיענוח פסיכודינמי וקוגניטיבי של חלומות.

 

 

מקורות:



[1]. כמה נוגעת ללב, למשל, ההתמסרות של יונג לטיפול בפסיכיאטר אוטו גרוס (1877-1920), תומך מוקדם של פרויד שהפך מאוחר יותר לאנרכיסט שהטרים את המהפכה המינית. לפי האבחנה של יונג לקה גרוס בדמנציה פרקוקס (סכיזופרניה). הוא מספר זאת לאשתו של גרוס, אך לא משתף את המטופל. בפני פרויד הוא מתאר את הטיפול בגרוס כ"אחת החוויות הקשות של חיי, שכן בגרוס חוויתי צדדים רבים מדי של עצמי" ומבקש ברמיזה, עוד באותו מכתב (J98), להעביר את הטיפול ל"בוס," שאינו שש לקבלו. כמה מכתבים קודם לכן (95J) הוא מספר שכל אימת שעייף מהטיפול בגרוס, "ניתח הוא אותי." היום מן הסתם היו שולחים את כל החבורה הזאת לוועדת האתיקה, אבל קשה שלא להתרגש מרמת המעורבות, מחדוות הגילוי, מהמודעות לסכנות שבדרך ומהעדר הניכור שאיפיין חבורת חלוצים זו. 

[2]. רק נסו לדמיין את סצינת ההתעלפות של פרויד הנישא בזרועות יונג לעיני ג'ונס, פרנצי ואבּרהם הממלמלים בסבר-פנים רציני "כנראה חוסר אוויר" בעוד כל אחד מגחך בלבו "איזה חוסר ואיזה אוויר! הפרופסור שלנו היסטרי כמו שבע נזירות!"  



1.      Eissler, K. R. (1982) Psychologische Aspekte des Briefwechsels zwischen Freud und Jung. Stuttgart: Fromman-Holzbog.

2.      Duane P. Schultz, Intimate Friends, Dangerous Rivals: The Turbulent Relationship between Freud and Jung (Los Angeles: Jeremy P. Tarcher, 1990).

[3]. Covington, C. and Wharton, B. (Eds.) (2003) Sabina Spielrein: Forgotten Pioneer of Psychoanalysis. New York: Brunner-Routledge.

[4]. Richebächer, S, (2005) Sabina Spielrein – "Eine fast grausame Liebe zur Wissenschaft." Zürich: Dörlemann.

[5] . פאנזה, ר., במאי (2003) עד כלות הנשמה (The Soul Keeper), סרט קולנוע.

[6]. Noll, R. (1997) The Aryan Christ: The Secret Life of Carl Jung. New York: Random House.

[7] . פריס, פ. (2010) דוקטור פרויד. תל-אביב: עליית הגג.

[8] . ירושלמי, י. ח. (2006) משה של פרויד. ירושלים:  שלם.

[9]. Bettleheim, B. (1983) Freud and Man’s Soul. New York: Knopf.

[10]. Steiner, R. (1987) A world wide international trade mark of genuineness? Some observations on the history of the English translation of the work of Sigmund Freud, focusing mainly on his technical terms. International Review of Psycho-Analysis, 14: 33-102.

[11]. פרויד. ז. (2007) פירוש החלום. תל-אביב: עם עובד. 

[12]. פרויד. ז. (2003) עכבה, סימפטום וחרדה. תל-אביב: רסלינג.

[13]. פרויד, ז. (2006) שרבר. תל-אביב: הוצאת ספרים.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 


 
Talkbacks
  reply