פילוסופיה ואתיקה

אי-ודאות יקומית: שיחה עם עזרא אוריון
Author: אבשלום אליצור, עזרא אוריון

 


אי-ודאות יקומית

שׂיחה עם ד"ר אבשלום אליצור

מראיין: עזרא אוריון, עורך "סביבות"


סביבות: תהיה ראשונה - בעקבות השגה על אלברט איינשטיין* ונילס בוהר** שישבו בבית-קפה בקופנהגן והתווכחו בקול די רם - האם 'אלוהים' משחק בקובייה אקראית?!… או שאף אחד לא יגיד לו במה לשחק!…


האם, לפי תפיסתך, האמין נילס בוהר בישותו של אלוהים?


אליצור: (איטי) אני חייב להודות שאין לי הערכה גדולה לנילס בוהר כפילוסוף, ובכך אני די בודד בין הפיסיקאים… אין ספק שהוא היה פיסיקאי ענק, אך תפיסתו הפילוסופית הפכה את השאלה שלך, שהיא אולי הגדולה בשאלות, לשאלה עקרה, כמעט טריוויאלית. לצד גדולתו המדעית, היה בצורת חשיבתו כשל קטלני לפילוסופיה ובעצם גם למדע.


אלה דברים חמורים ועליי לנמק אותם. בוהר החזיק במשנה פילוסופית הקרויה קומפלמנטריות, מילה שניתן לתרגם כ"השלמתיות." ביסוד ההשקפה הזאת עומדת הטענה כי דברים הנראים לנו כסותרים הם סותרים רק למראית-עין, בעוד שברובד העמוק יותר של המציאות הם דווקא משלימים זה את זה. זה נשמע מושך ונחמד אבל התוצאות שלו ממש לא מלהיבות. בחשיבה המדעית הרגילה, סתירה פירושה שמשהו לא היה בסדר בהנחות היסוד שהולידו אותה, ולכן הסתירה היא אמו-הורתו של החידוש. לא כך בקומפלמנטריות, שבה הסתירה היא דבר נורמלי לחלוטין. אם כך, חסל סדר המאמצים ליישב פירכות, לחפש איפה טעינו ולנסות להציע תיאוריות מוצלחות יותר. זו גישה המביאה שלווה גדולה, אבל היא גם סוף החתירה הבלתי-פוסקת לתמונת-עולם טובה יותר. ואכן הקומפלמנטריות גרמה שנים רבות לקיפאון בחשיבה הפיסיקלית.


בוהר, אם כן, תפס את מהות ההויה תפיסה רב-פנית, רב-היבטית. בכל פעם שהוא נתקל בתופעה הסותרת את תפיסתו הוא לא התמודד אתה, אלא סיפח גם אותה כעוד היבט של העולם רב-הסתירות שלו. הרבה פיסיקאים אוהדים את ההשקפה הזאת, הפלורליסטית כביכול, ואילו אני ממש לא מתפעל ממנה. הרי זו אותה עיסה דחוסה של הפוסט-מודרניזם, הממלא וגודש כיום את כל השׂיח האקדמי והתרבותי שלנו.


לכן, לו היית שואל את בוהר 'האם יש אלוהים?' - הוא היה מתחמק ואומר: מי שאומר שאין - צודק, ומי שאומר שיש - גם הוא צודק… ואל תוגיע את מוחך בסתירה הזאת. מצטער, זאת תשובה שנונה אבל לא ממש חכמה.


סביבות: מולו, מעבר לשולחן, שעל פניו שני ספלי הקפה הריקים, ישב אלברט איינשטיין. האם, לפי תפיסתך, הוא האמין בישותו של 'אלוהים'?

_________________

אלברט איינשטיין, 1879-1955.

נילס בוהר, 1885-1962.


אליצור: הוא הזדהה ואימץ את תפיסתו של שפינוזה: אל אדיש לגורלו של אדם ושל מין האדם. ישנה תשובה ידועה שלו לרב אחד ששאל אותו לגבי אמונתו הדתית - והוא ענה: אני מאמין באלוהים המתבטא בחוקי הטבע - תשובה שאין בה הבהרה אם הוא לא זיהה אותו, בפשטות, עם היקום עצמו. זהו ללא ספק אלוהים מופשט מאד ורחוק מאותו אלוהים שרוב בני-האדם מאמינים בו. (מאיט) נראה לי שהתשובה הנכונה היא, שאיינשטיין הילד והנער האמין באלוהים – אבל בחלוף השנים הפכה אמונתו ליותר ויותר מופשטת - עד שיש מקום לשאלה: האם היתה תפיסתו את היקום כולו, את ההוויה - עדיין אמונה באלוהים - -


סביבות: עכשו שאלה איטית ואישית אליך: האם אתה מאמין בישותו של 'אלוהים'?


אליצור: זו שאלה מאד קשה, גם במישור השׂכל וגם במישור הרגש. אתחיל מן הרגש. הבה נניח לרגע שיום אחד ניתן יהיה לענות על שאלת קיום האלוהים ברמה הלוגית הטהורה. במקרה זה, אם יתברר בוודאות שאין אלוהים, ארגיש מפח-נפש עמוק מאד; מצד שני, אם יתברר בוודאות דווקא שהוא קיים, יהיו לי דברים קשים לומר לו. דוד שלי, איש ירא שמיים ולמוד ייסורים, נוהג לדבר על אלוהים באינטימיות נוגעת ללב. הוא אומר: אם אראה פעם את אלוהים אומר לו דברים כל כך קשים שהכבד שלו ידמם! – בפרסית זה נשמע יותר טוב (או יותר גרוע, תלוי איך מסתכלים). ואיכשהו אני מצטרף כאן אל דודי האהוב. יהיו לי שאלות קשות לאלוהים הזה לאור מה שמתרחש בעולם שנברא על-ידו, ולאור התנהגות המין האנושי…


אבל בוא נעזוב את הסנטימנטים ונסתכל על היקום כולו כמכלול. היקום הזה, שהמדע חוקר ומבהיר לנו יותר ויותר, הוא יקום אדיש לחלוטין, עיור, אכזר אל רוב היצורים החיים ובכללם בני-האדם - אין בו שום אהדה ושום רחמים. חוקי היקום הזה גוזרים כליה על כל חי, על כל הדברים היפים, הקדושים בעינינו, שבזכותם אנו רוצים לחיות כאן. כל אלה יכחדו לבסוף כשהיקום כולו ייכנע לאנטרופיה הכללית. זה יקרה בעוד כמה מיליארדי שנים, אבל לפי כל מה שאנו יודעים כיום, זה בלתי-נמנע.


אבל אפילו קודם לכן, האבולוציה כפי שאנחנו מכירים אותה יוצרת ומשמידה מינים בלי הרף, ודי במטאוריט זעיר בגודל של קילומטר אחד שייפול על כדור הארץ כדי להכחיד למעלה מ-90% מצורות החיים הקיימות, כפי שכבר קרה על כוכב הלכת-הזה לא אחת. קשה ליישב יקום כל כך אדיש וחסר-לב עם קיומו של בורא אוהב ודואג, אלא אם כן אתה נזקק לכל ההתפתלויות הרגילות של הדת בנושא זה, על שאיננו מבינים את דרכי ההוא למעלה וכו' וכו'.


יחד עם זה, במישור האישי, גוברת בי עם השנים התהיה על הפלא הזה - שכבר אפלטון תהה עליו - שאותו יקום כאוטי-לכאורה דווקא מציית לחוקים שניכרת בהם, כמדומה, תבונה עילאית. פלא כפול יש כאן: ראשית, שבכלל קיימים חוקי טבע – הרי יכול היה להיות עולם שבו קורים כל מיני דברים ללא שום חוקיות – ושנית, שהחוקים הללו קשורים זה לזה בדרכים כה עמוקות, ולכולם מבנה מתמטי כל כך אלגנטי, כל כך פשוט ומצד שני כל כך פלאי. עובדה: פעמים רבות ראינו איך חשיבה א-פריורית, חשיבתו של מלומד אפוף-הגיגים שכלל לא טרח לקום מכורסתו, הולידה חוקי טבע חדשים, וכשטרחו אנשים ויצאו לטבע ובדקו, מצאו – מה אתה יודע – שהטבע אכן מציית לחוקים האלה! כך קרה כשהתצפיות של אדינגטון איששו את מה שניבא איינשטיין. יש סיפור על סטודנטית אחת של איינשטיין שהתפלאה לראות אותו מגיב באדישות לידיעה המרעישה על אימות תגליתו. הבחורה הזאת שאלה אותו מה היה אומר לו היו התצפיות של אדינגטון מפריכות את ניבוייו. אתה יודע מה הוא ענה? "הייתי מצטער מאוד בשביל אלוהים." זה הפלא שכבר אפלטון תהה עליו: התבוניות הזאת, לכאורה, של הטבע. או כפי שאיינשטיין אמר: "הדבר הכי פחות מובן בעולמנו הוא עובדת היותו מובן."


לכן, עד שלא יסבירו האתאיסטים מהיכן החוקיות האלגנטית הזאת של היקום – שאלת קיומה של בריאה תבונית נשארת פתוחה. אפשר לומר על האלוהים הזה מה שאנשים מסוימים אומרים על אהובתם: רע לי אתה ורע לי עוד יותר בלעדיה.


(מאיט) עם זאת, כשאני מדבר על קיומו או אי-קיומו של אלוהים, אני חייב לומר שאני יותר ויותר מוטרד משאלת קיומו של האדם בעתיד הקרוב. אני כולי אחוז חרדה מפני התחזיות של כל האקולוגים בימינו המצביעות על ההרס ההולך וגובר של הביוספרה ומזהירות מפני כליה העלולה לבוא על המין האנושי עוד בדור הזה ממש. זה מצער מאוד, פחדני וחסר אחריות, שהקהילה המדעית אינה אומרת בקול רם יותר את מה שחובתה לומר למין האנושי, דהיינו, שהרדיפה הנוכחית אחרי מותרות, רכוש וכוח מדרדרת את עולמנו במהירות שיגעונית אל עברי פי-פחת. לכן אהיה שמח יותר אם מדענים ופילוסופים יניחו מעט לאלוהים ויעסקו ביתר רצינות בשאלת קיומו של האדם.



בית-הסופר, תל-אביב, 15.10.2000





 






 
Talkbacks
  reply