ביקורות ספרים

שביט על קנוהל: ביקורת על ביקורת
Author: אבשלום אליצור

נשלחה כתגובה למוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ולא פורסמה. מעניין למה.

 

רמת שיח של פיצוח גרעינים

החל מהכותרת הוולגרית "פיצוח הגרעין ההיסטורי, או פיצוחים וגרעינים?" וכלה בהצמדת הכינוי המזלזל "רב דוקטור אחד" לרב בנימין לאו, ביקורתו של יעקב שביט על ספרו של ישראל קנוהל (17.10.2008) מעוררת קבס.

שביט תוהה "איך אפשר להתייחס ברצינות לטיעונים שעיקרם 'אפשר לשער כי... '" ואכן שביט עצמו אינו משער אלא קובע: טענותיו של קנוהל "כולן פרי הדמיון היצירתי" ו"אין להן - ולא יכולות להיות להן - שום תימוכין במקרא, בעדויות חוץ-מקראיות ובממצא הארכיאולוגי" (ההדגשות שלי, א.א.). וכך, תחת השערות, אליהן אין שביט מסוגל להתייחס ברצינות, באות קביעות: נחרצות, גורפות – ובפשטות, שקריות. כי לאורך "מאין באנו" שואל קנוהל שאלות שהן לחם-חוקו של חקר המקרא, מצביע על ממצאים ארכיאולוגיים עדכניים, סוקר עבודות של קודמיו ומתנגדיו, ועל כל אלה, אכן, הוא בונה השערות, חלקן סבירות וחלקן פחות. הן המורה והן החוקר שבו מכבדים את תבונת הקורא ומותירים לו להבחין לברור מהממצאים ומהפרשנויות. כששביט מנפיק עוד קביעה החלטית כי קנוהל "מתעלם מכל כללי המחקר האקדמי," הוא אומר משהו עגום מאוד: על מידת הבנתו בכללי מחקר זה.

אולי לא במקרה מנוסח "קנאת סופרים תרבה חוכמה" בלשון עתיד, אוטופיסטית משהו. במקרה שלפנינו, חוכמת סופר עוררה תגובה שבכל שורה בה מפעפע ארסו של נחש הקנאה.

 

אבשלום אליצור, רחובות


 
Talkbacks
  reply