ביקורות ספרים

המכונה המובילה את המדע
Author: אבשלום אליצור

המכונה המובילה את המדע

פרפטום מובילה: על פיזיקה, מכונות נצח, שרלטנים ומה שביניהם. מאת רן לוי. ספריית מעריב, 259 עמ', 2007.

(פורסם ב"מעריב" אפריל 2007)

שני אירים יצאו לפאב. בעברם ליד כנסייה ביקש האחד מחברו להמתין לו בעת שייכנס לווידוי. "מחל לי אבי כי חטאתי" כרע ברך לפני הכומר. "במה, בני?" "בניאוף." "שומו שמים! עם מי?" "איני יכול לגלות." "עליי לדעת, בני! האם היה זה עם מרת או'בראיין? עם העלמה או'הארה? ושמא עם אלמנת או'גילבי? ואולי..." המתוודה עמד בסירובו והכומר גירשו בנזיפה. "נו, קיבלת מחילה?" שאל החבר. "לא, אבל קיבלתי כמה המלצות חדשות."

לא-מעט מדעים התפתחו תחת אג'נדה מופרכת וקיבלו לבסוף משהו שונה לגמרי ממה שלשמו נוסדו. מהבלי האסטרולוגיה התפתחה האסטרונומיה ומניסיונות האלכימאים להפוך מתכות לזהב ולמצוא תרופה לחיי נצח התפתחה הכימיה. בין חזיונות התעתועים הללו שהובילו למחוזות ממשיים יותר שמור מקום כבוד ל"פֵּרפֶּטוּם מוֹבִּילֵה," מכונה המניעה עצמה ללא הרף כך שניתן להניע בעזרתה מכונות אחרות ולהיפטר מהצורך בנפט, חשמל ושאר מצרכים יקרים. אנרגיה יש-מאין לא יצר עד היום אף אחד, אבל להבנת הנבצרות הזאת חייבת הפיזיקה הרבה מכוחה כיום.

דווקא ניוטון, שביסס במאה ה-17 את הפיזיקה על המתמטיקה, החמיץ את גילוי אחד היסודיים בחוקי המדע, חוק שימור האנרגיה. הוא האמין שמדי פעם, כשגופים מתנגשים או מתחככים זה בזה, נעלמת מהיקום כמות כלשהי של תנועה ורק התערבויות האל מדי-פעם מונעות מהיקום להאט עד עצירה מוחלטת. היה זה יריבו המיתולוגי לייבניץ, שהיה חדור הכרה דתית לא פחות עמוקה, שביקש לשחרר את האל מתפקיד המתקן התמידי וניסח לראשונה את חוק שימור האנרגיה, שקיבל את צורתו הסופית בידי מאייר, ג'אול והלמהולץ במאה ה-19. חוק זה, כשאר חוקי השימור, נתן למדע את אחד הכלים התיאורטיים רבי-העוצמה ועם זאת הפדנטיים ביותר: הנהלת חשבונות. בין אם מדובר במערכת סגורה קטנה ובין אם ביקום כולו, ידיעת כמות החומר והאנרגיה, התנע, המטען וכו' הקיימים ברגע מסוים במערכת מבטיחה לנו כי גדלים אלה יעמדו בעינם. לפיכך, בכל פעם שמתגלה חריגה מפנקסנות משעממת זו, יש למדען סיבה להתרגש: האם מעורבת בדבר צורה חדשה של חומר או אנרגיה? ואולי חוק או עיקרון מדעי חדש? הרבה תגליות התגלו ומתגלות תודות להנחה הזאת שביקום שלנו אין ארוחות חינם, כפי שתעיד המחלוקת הגדולה בימינו על תפקידו של "החומר האפל" ביקום, שמדענים ישראליים ממלאים בה חלק מרכזי.

ודווקא התרמודינמיקה, ששימור האנרגיה הוא חוקה הראשון, הוסיפה לו חוק שני, החורג בין כל חוקי המדע בכך שהוא מדבר על גודל שאינו משתמר: האנטרופיה, מידת אי-הסדר, הולכת וגדלה בכל מערכת סגורה. היקום אינו מפסיד תנועה, כפי שחשב ניוטון, אבל איכות התנועה הזאת הולכת ומתנוונת, מהתנועות הסדורות נראות-לעין לתנועות המיקרוסקופיות חסרות-התועלת של החום, ושום גורם אינו מתערב לתקן הפסד זה.

כל ממציא מכונת תנועה נצחית חייב להפריך אחד משני חוקים מנוגדים אלה, וכל מורה או מרצה לפיזיקה רואה מדי-פעם תלמיד הניגש אחרי השיעור עם תרשים כלשהו, פשוט או מסובך, לשאול היכן הפִּרכה. רוב השואלים מפיקים מטעותם את הרווח הלימודי העתיק הגלום בה. מעטים, לאו-דווקא הפחות אינטליגנטיים שבהם, אינם מוותרים, וברבות השנים מתפתחת בהם תסמונת ה"אידיאה פיקס" העגומה המלווה אותם בנדודיהם הקולניים בשולי הקהילה המדעים וכמובן ברחבי האינטרנט.

לוי מגולל בפנינו סיפור כפול. צד אחד בו הוא התגבשות תורת האנרגיה לקומץ חוקים מתמטיים יותר ויותר תמציתיים המאחדים מגוון הולך וגדל של תופעות. את צדו השני של הסיפור מביאים אבות הפיזיקה עם סיפורי חייהם, נצחונותיהם ואסונותיהם. ולאלה נלווית תהלוכת השרלטנים שהביאה לתחום תוספת יצרי בצע ופרסום, תורות קונספירציה והרבה פרנויה. לוי אפילו ניסח רשימת כללים בפרק "איך להיות רמאי," המציירת את המאפיינים המשותפים למצגי-כזב כאלה. פרק זה הוא תרומה חשובה לציבור הישראלי, המצטייר כציני וערמומי אבל במציאות מהווה טרף קל לנוכלים, במיוחד בתחום הבריאות. בבחינה אקדמית יותר, הרשימה של לוי חופפת בחלקה למאפייני "המדע הפתולוגי" במאמרו הקלסי של ארווין לאנגמוייר ובחלקה מוסיפה עליהם. ניתוחים כאלה הם לא רק משעשעים אלא חיוניים להבנת המדע התקני.

שני דברים חסרו לי בספר: מדוע דילג המחבר על ה"המצאה" שהרסה ב-1981 את הקריירה הפוליטית של השר יעקב מרידור ז"ל? והלא בפרשה ישראלית ייחודית זו התגלמו כל המאפיינים הדרמטיים ביותר של תעתועי האנרגיה. ולמה, לצד הביבליוגרפיה המוערת המעולה, מילון המושגים והנספחים, נפקד מקומו של האינדקס?

לבד מאלה עשה לוי עבודה יפהפייה. הפופולריזציה של המדע היא כיום מקצוע המחייב שליטה הן בדיסציפלינה המדעית בה מדובר, הן בהיסטוריה שלה והן ביכולת לארוג את הנושאים והמאורעות לסיפור אנושי לכיד וזורם. כותבים צעירים כסיימון סינג, צ'רלס זייף ודייוויד בודאניס עומדים יפה ברף הגבוה שהציבו "זקני השבט," מרטין גארדנר וחבריו, ואליהם מצטרפים מדענים בכירים המתפנים לכתיבה פופולרית, כמו בראיין גרין ומריו ליביו שלנו. "פרפטום מובילה" ראויה למקום כבוד בז'אנר המרתק הזה. 

 



 
Talkbacks
  reply